❔❔❔השו”ת החם: כל מה ששאלת❔❔❔

אני מעונין לקרוא את העלון בנועם שיח עם הטור שלך שאל את המומחה
תוכן:

ברוך הבא! הגעת למדור השו”ת החם 🔥 “כל מה ששאלת”

השו”ת החם “כל מה ששאלת” הוא מדור לשאלות שונות בחינוך והורות, בעבודת ה’, בהתלבטויות כאלו ואחרות בחיים, ובכלל, המיועד להורים בני תורה ולבני ישיבות המשתמשים באינטרנט מסונן כגון ‘נטפרי’ באישור הוריהם/רבותיהם

כל מה ששאלת ולא קיבלת תשובה, כל מה שרצית לשאול אך התביישת, כל מה שרצית לשאול ולא היה לך את מי, וכל מה שפחדת לשאול שמא…

מהיום יש לך פינה חמה ❤️‍🔥 לשאול בה

מאת הרב אשר מורסקי

פסיכותרפיסט ומנחה הורים ומחבר הספר קדוש וברוך וקונטרס טעמו וראו

אם אתה מעונין להצטרף למשפחת המנויים לאתר ולקבל מדי פעם מאמרים מחזקים, הכנס את המייל שלך בטופס ההצטרפות כאן ⬇️. כל מצטרף מקבל בס”ד מיידית במתנה למייל את ספרי אור ההשגחה

✅
יש לך שאלה?

כתוב את שאלתך בטופס (הכתום) כאן – ושלח!

ובס”ד אפרסם אותה עם תשובה בעמוד זה

אין חובה לכתוב שם, אך במידה וכתבת – שמך יכתב לצד שאלתך בשו”ת כאן

⬇️ שאל כאן! ⬇️

    הסכמת מרן הגאון עמוד התפילה והעבודה רבי מרדכי שמואל אדלשטיין שליט”א לספר ‘קדוש וברוך’

    השו"ת החם - כל מה ששאלת - הרב אשר מורסקי

    [1] רוצה להיות קרוב אל ה’ ולא מצליח

    שאלה:

    אני מאוד רוצה להיות קרוב אל ה’ אבל אני לא מצליח. אני מרגיש רחוק מאוד מה’. מה אני יעשה?

    הבחור חיים יצחק גרשוניביץ, ירושלים

    תשובה:

    חיים יצחק היקר שלום!

    תודה על שאלתך, נתרמתי ממנה מאוד!

    גם אני שואל אותה, ואנסה לענות לעצמי ואני מבקש מאת ה’ שישים את המילים הנכונות במקלדתי, כך שהתשובה תהיה טובה גם עבורי וגם עבורך.

    רבותינו לימדו אותנו, שהשורש למירב הקשיים שלנו – הנפשיים והרוחניים – הוא התפיסה שלנו את הקב”ה. מה היחס שלי כלפי הקב”ה וכיצד אני רואה וחווה את הקב”ה, ואסביר.

    השאלה היא, האם אני תופס את הקב”ה כתקיף, קשה, בלתי וותרן ומרחם, חזק הדורש מהאדם שיהיה השפוט שלו ויעשה מה שהוא מצווה עליו והאדם הוא עבד נכנע לו, וממילא חנפן, מרצה, מדחיק ומסתיר (תפיסה ראשונה), או שהקב”ה נתפש אצלי כאב הרחמים, ואני כתינוק גמול על אמו כגמול עלי נפשי, וה’ הוא האור של החיים שלי ובאורו אני רואה אור, והוא מחסי ומצודתי מגיני וקרן יישעי, ואני הולך לאורו, כי ישבתי בחושך ה’ אור לי! בית יעקב לכו ונלכה באור ה’, כי עמך מקור חיים, והוא לא זקוק לדבר מה ממני כך שכל מה שהוא מבקש ממני לעשות זה רק עבורי כדי שיהיה לי חיים טובים בגוף ובנשמה, בעולם הזה ובעולם הבא, כמאמרם: אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא (תפיסה שניה).

    אם אנו תופסים את היחס שלנו עם ה’ כפי התפיסה השניה, ואנו חיים על פיה וחווים את הקשר שלנו עם הקב”ה כך – כי אז הרבה קשיים נעלמים ונפתרים כמו מאליהם, כולל הקושי שהצגת.

    בשביל שיהיה לך קשר עם הקב”ה, אינך צריך לעשות דברים גדולים. גם לא בינוניים. כשרוצים משהו מאבא, פשוט ניגשים אליו ומבקשים, פונים אליו ומתחננים, צועדים לאורו ומחממים את הנשמה. כשהנשמה רותחת, הקשר עם ה’ קרוב. קרוב ה’ לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת. פשוט קרא לו, באמת, ו’באמת’ – היינו כמו התפיסה השניה, והוא יהיה קרוב אליך, ואתה תעלה אז חיוך מיוחד על פניך היפות. הטהורות.

    באהבה ובהצלחה!

    [2] רוצה להתפלל בכוונה אבל לא מצליח

    שאלה:

    יש לפעמים שאני מתפלל, ואני מרגיש שאני לא מספיק מתפלל מתוך דמעות ודביקות וזה עושה לי לחץ ועצבות, ואז בפעמים הבאות קשה לי להתפלל.
    השמח מאוד לפתרון,
    תודה,
    יעקב מאיר רבינוביץ

    תשובה:

    הבחור יעקב מאיר היקר מאוד שלום!

    השאלה שלך ריגשה אותי. יושב בחור, בעולמנו זה, בשנת תשפ”ד, עם כל הדחפים והקשיים והיצרים הסובבים אותו מכל כיוון והוא לא נמשך לכל זה ולא נופל בזה אלא כל מעיינו בדברים של קדושה: בתפילה. זה ודאי מרגש מאוד וראוי להערכה גדולה מאוד. אשריך!

    כשאתה רוצה להתפלל מתוך דבקות ורגש ולא מצליח, זה בגלל שאתה רוצה להפעיל את הרגש שלך, אבל רגש אי אפשר להפעיל. אנחנו לא רובוטים וטוב שאנחנו לא כאלו.

    בגלל שאנחנו בני אדם, חסדי ה’, רגש לא יבוא בלחיצת כפתור כשרוצים להתרגש, אלא על ידי הנכחה של התפילה בחיים שלנו.

    כיצד מנכיחים את התפילה בחיים שלנו ואיך מחברים את עצמנו לתפילה?

    על ידי השקטת הרגש וכניסה ליישוב הדעת ורוגע.

    כשאתה לחוץ להתפלל טוב, אתה מעלה את רמת העוררות שלך למצב של אי שקט ורוגע ויישוב הדעת ובמצב כזה כל בן אדם, ולא רק אתה, לא יכול להתפלל בכוונה וברגש ואפילו בקושי יכול להתרכז במילים שהוא מתפלל באופן הפשוט ביותר.

    אז מה אני יעשה – אתה שואל?

    הפנם את הידיעה שתפילה זקוקה לרוגע ולמנוחת הנפש, ואל תתאמץ כלל להתפעל להתפלל ברגש רב. זה השלב הראשון. הבסיסי.

    השלב השני הוא, גש לתפילה עם רצון אחד ויחיד: אני רוצה להתבונן במילים שאני מוציא מפי.

    התבונן (לדוגמה) בברכה הראשונה, ברכת ‘אבות’, שאתה מתפלל בשמונה עשרה. מה תוכנה של הברכה? ה’ הגדול הגיבור והנורא זוכר את חסדי האבות ומביא גאולה לבניהם. כך בכל ברכה התבונן במשמעותה. ההתבוננות והמחשבה, גם אם לא מיד ביום או יומיים, תביא לך אט אט טעם ורגש בתפילה, ועם הזמן יבנה בלבך רגש לתפילה.

    הרגש לתפילה נבנה על ציר זמן על ידי מחשבה והתבוננות במילות התפילה.

    ודבר נוסף ובזה אסיים:

    תפילה זה דיבור עם אבינו שבשמים. אתה אמנם לא רואה אותו אבל אתה לא צריך לראות אותו באיבר הראיה שלך, בעיניך. העיניים ניתנו לנו כדי לראות דברים גשמיים, לא את ה’. בשביל לראות את ה’ אתה צריך להשתמש רק באיבר אחר שיש לך. מהו האיבר? באיבר הרוחני שלך – בנשמה.

    הפניה אל ה’ ברוך הוא, היא בפניה אליו מכל הנשמה כמו שאתה מדבר ומשוחח עם חבריך האהוב. אמנם ה’ הוא לא חבר, נכון, אבל הוא יותר מחבר, הוא אב הרחמים, שאתה פשוט צריך לשוחח עימו בתפילה, כפי שפירטתי על כך במאמר על תפילה ודיבור עם ה’.

    כשאתה מבקש ממנו שייתן לך שכל וחכמה להבין דברים בחיים כדי להצליח בחיים ולהיות מאושר – וזאת בעיקר על ידי הבנת תלמוד התורה באהבה – אתה מבקש את זה ממנו כפי שבן מבקש דבר מה מאביו אוהבו. האהבה הזו – היא הדבקות. הדיבור עם ה’ זו הדבקות. ולדבר עם ה’ זה לא משהו שצריך להתבונן בו במיוחד, פשוט פנה אליו, בקש ודבר איתו. דבר איתו גם על כך, שאתה מאוד רוצה להתפלל אליו מכל הלב וקשה לך עם זה ולא מצליח כל כך ובקש ממנו שלא יהיו לך בלבולים בתפילה ושלא יהיו לך הפרעות בתפילה.

    זו הדבקות בעצמה, הדיבור עימו בפשטות, לא משהו אחר כלל.

    בברכה, שכל תפילותיך יעלו לרצון לפני אדון כל האוהב אותך מאוד כבנו יחידו, התם כיעקב והמאיר לכולם בפניך היפות והטובות. ישראל המאיר אשר בך אתפאר!

    באהבה רבה

    [3] חרדות במבצע חרבות ברזל

    שאלה:

    יש לי חרדות מהמצב ואני סובל מאוד – מה לעשות?

    מוישי כ. בני ברק

    תשובה:

    אם לא היו לך חרדות, זה היה לא נורמלי. אתה אדם, וזה נורמלי שיש לאדם חרדות במלחמה, ובעקבות המצב שנוצר ואי הוודאות, זה ודאי נורמלי ביותר.

    ממליץ לשוחח על הפחדים והחרדות עם הקרובים אליך ולפרוק. כמאמר חז”ל “דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים”. השיחה היא חיבור בין שניים ומעבירה את הדאגה ממך והלאה והיא מתפרקת ומתמוססת, גם אם לא לגמרי, אבל הרבה.

    התפלל לה’ ובקש ממנו שיעזור לך להירגע מהפחדים, ועם כי הפחד הוא טבעי ונורמלי, אבל כיון שהוא לא עוזר צריך להשכיל את המצב ולהבין שהכל משמים ואין בידינו לעשות דבר רק לשוב בתשובה ולהתפלל לשלום כולם ולהתפלל על הסרת הדאגות והפחדים מהלב. אתה גר בבני ברק, ור’ חיים קניבסקי הבטיח בשם החזון איש, שבבני ברק לא ייפלו טילים, כך שודאי אין לך מה לדאוג.

    בצע מעט התעמלות כל יום לערך כ20 דקות, כגון ריצה רכיבה על אופניים וכדומה, זה מסייע מאוד להפחית את המתח, לא פחות מכדורי הרגעה והפלוס בזה, שלהתעמלות אין תופעות לוואי שיש לכדורים.

    אכול טוב, שתה ותישן לפחות 8 שעות, גם זה עוזר להרגעת המתח. לפני השינה בצע פעילות רגועה ונעימה שאתה מתחבר אליה לפי טבעך, כגון קריאת ספר יפה, קריאת תהילים, לימוד חומש, שמיעת הרצאה/דרשה/שיעור קל, שיחה עם אח/אחות חבר וכדומה, והירדם ברוגע.

    דבר עם ה’ כדבר איש אל רעהו ובקש ממנו שיסיר ממך את הפחדים המיותרים, וייתן בלבך שמחה ויטע בנפשך רוגע ושלווה.

    במקרה הצורך תוכל להתקשר אלי בתקופה זו כל יום בצהריים בין השעות 12:00-12:45 בהם אני זמין לשיחות תמיכה ואוזן קשבת.

    לדברים נוספים שכתבתי בעקבות המצב ראה כאן.

    חזק ואמץ ואל תחת כי ה’ היה עמנו תמיד וגם כעת!

    באהבה

    [4] מחשבות כפייתיות ומעשים כפיתיים OCD

    שאלה:

    שלום,
    הרבה פעמים עולים לי כל מיני סוגי מחשבות לא נעימות, לא רצויות וטורדניות, לדוגמה: “אתה רשע. הדבר שעשית הכי גרוע שיכול להיות”. ללא יכולת שליטה בהם. אני מנסה להעיף אותם ולסלק אותם, ואני גם מנסה להילחם עם המחשבות הללו (לדוגמה אני אומר: “לא נכון, אני לא רשע, לא עשיתי כלום!) ואז אני מסתבך שבעתיים.
    אני יכול לקחת כדורים נגד “נרווים”, אבל אני לא רוצה. אני רוצה לעשות עבודה עצמית ולקבל כלים שאוכל להשתמש איתם מתי שרק ארצה ללא צורך בכדורים לתקופה ארוכה.

    השמח מאוד לעזרה!

    נ.ב. תודה גדולה מאוד על האתר שמסייע לי ואני מעריך שלעוד הרבה אנשים (במיוחד עכשיו בזמן המלחמה. [הערת המערכת: מלחמת חרבות ברזל]) ושוב תודה רבה על הכל!
    בהצלחה,
    יעקב מקרית ספר

    תשובה:

    המצב שאתה מתאר נקרא בספרות הרפואית OCD – מחשבות כפייתיות (“הפרעה טורדנית כפייתית”).

    זהו מצב בלתי רצוני של מחשבות שמשתלטות על השכל ומשגעות את האדם. האדם לא רוצה לחשוב אותם והוא בעל כורחו חושב אותם.

    OCD גורם לסבל מ-2 סיבות:

    1. גורם לאדם לחוש בחוסר שליטה. הוא לא רוצה את המחשבות הללו ובכל זאת הוא חושב אותם. המצב הזה, בו אין לאדם שליטה על עצמו הוא קשה מאוד, מחליש, גורם לאבדן הביטחון העצמי, לדימוי עצמי נמוך, לעצבות, דכדוך ודיכאון.

    2. המחשבות עצמם הם מחשבות קשות. הבאת לכך דוגמה שאתה חושב על עצמך באופן בלתי רצוני “אני רשע” וישנם עוד הרבה מחשבות כאלו, ואביא חלק מהם: “אני רוצה שאמא שלי תמות”, “אני רוצה שאבא שלי ימות” “אני לא אוהב את ה'” “ה’ הוא לא טוב ואני לא מאמין בו”. ויש שהמחשבות הכפייתיות שלהם משתלטות עליהם באמצע התפילה, הם רואים צלב ונלחמים לא להשתחוות לו, או רואים ספר תורה וחושבים לירוק עליו, ומתעצבנים למה חשבתי כזו מחשבה לירוק על ספר תורה רח”ל, ואז שוב הם חושבים את המחשבה הזו, וכך הם הולכים ומסתבכים וסובלים סבל בל יתואר.

    בדרך כלל כפייתיות מחשבתית מלווה גם בכפייתיות מעשית. האדם כפוי לעשות מעשים חוזרים ונשנים בריטואל קבוע והוא לא יכול להשתחרר מכך. לדוגמה, נכנס לשירותים ובטוח שהוא לא נקי, לכן הוא מנקה שוב, ואחרי זה שוב, עד שהוא פוצע את עצמו באותו מקום (פי-הטבעת) או נוטל ידיים ואחרי כן באה לו מחשבה שהוא לא נטל טוב והוא נוטל שוב, או שהוא לא שטף את הידיים מספיק טוב והוא שוטף שוב. ואפשר להביא כאן דוגמאות רבות ושונות, וכל אחד הסבל הזה כשהוא סובל ממנו מתבטא במעשים אחרים.

    ראשית אתייחס למחשבות כפייתיות ולאחר מכן אתייחס לכפייתיות במעשים.

    כפייתיות מחשבתית היא לא הפרעה נפשית הנובעת מבעיות מוחיות, גנטיות וכו’. כפייתיות היא תוצאה של טראומה, או חיים טראומתיים (כמו ילדות טראומטית ממושכת), או של חרדות ולחצים לאורך זמן.

    לחץ וחרדה מתמשכים, פחדים וקשיים, גורמים לכפייתיות. אחרי שהכפייתיות מגיעה, היא עצמה גורמת לחרדות. אם נכפתה על האדם המחשבה “אני רוצה להרוג את אבא שלי”, “אני רוצה שאחי ימות” וכדומה ממחשבות כפייתיות, האדם נכנס לחרדה. הוא שואל את עצמו ובצדק “האם אני כזה רשע שאני רוצה להרוג את אחי?!” והתשובה שהוא נותן לעצמו בדרך כלל היא, “כן, אני רשע” ואז הוא שוב סובל ונכנס לחרדה שמזינה את הכפייתיות, והמעגל הזה מזין את עצמו מתוך עצמו וחוזר חלילה.

    ראשית נוצרו חרדות, מכל מיני סיבות. לאחר מכן החרדות יצרו כפייתיות. הכפייתיות בתורה הולידה שוב חרדה, והחרדה שוב כפייתיות, וכפי שתיארת את זה כל כך טוב: האדם מסתבך שבעתיים.

    הידיעה, שכפייתיות נגרמת מחרדות, מביאה אותנו להבנה, שיש לבצע פעולות הפוכות מחרדה, וכך לעצור את מעגל הקסמים האכזרי והכואב.

    כשמגיע מחשבה כגון “אני לא אוהב את ה’ ולא מאמין בו”, צריך לדעת ולהבין שהמחשבה הזו היא מחשבה כפייתית, ומחשבה כפייתית היא מחשבה שהאדם לא רוצה בה ולא רוצה לחשוב אותה אבל בעל כרחו היא נכפית עליו, ועוד צריך לזכור ולהבין, שהמחשבה הזו נולדה מתוך חרדה קודמת או לחץ שהאדם היה נתון בו קודם, זמן ארוך (תקופה) או זמן קצר, כל אחד לפי טבעו, וכיון שכן, אין המחשבה הזו ולא כלום, אלא היא דבר אחד: ביטוי של הגוף והשכל לחרדה.

    המחשבה הכפייתית למעשה, היא סוג של שחרור. השחרור הזה הוא סבל לאדם, אבל זהו שחרור והתפרקות של החרדה. כיצד החרדה מתפרקת אצל אדם זה? במחשבות כפייתיות.

    אילו היה בא אליך כעת ממש אדם ואומר לך שהוא סובל וחושב מחשבות בלתי רצוניות כאלו ואחרות. כיצד היית מגיב לו? היית חומל עליו ואומר לו שאלו מחשבות כפייתיות הנגרמות מחרדות. נכון? כך גם תדבר עם עצמך ותרחם על עצמך. כשמגיע אליך מחשבה כפייתית, ולא משנה איזה, לדוגמה “אני שונא את ה'”, אמור לעצמך את המשפט הבא:

    המחשבה הזו היא לא שלי. היא של החרדה. החרדה חושבת את זה, לא אני. ולא אכפת לי ממנה.

    במידה ואתה מנסה להילחם עם המחשבות הללו, אתה בעצם אומר להם את הדבר הבא: אתם המחשבות שלי באמת שאני רוצה לחשוב ואתם אמתיות, ואני בוחר בכם ולכן אני רשע/דפוק/משוגע וכו’ כי אסור ולא נכון לחשוב ככה.

    ומה האמת? האמת היא, שאתה לא רשע/דפוק/משוגע וכו’ אלא רק סובל מחרדה, וכיון שאתה סובל מחרדה (או טראומה או חרדות ופחדים לאורך זמן כדלעיל) אתה כפוי לחשוב את המחשבות הללו אפילו שאתה לא רוצה לחשוב אותם.

    לכן, כשבאות לך מחשבות כפייתיות, פשוט תתעלם מהם לגמרי כי הם לא שלך, הם של החרדה. אם באה לך מחשבה כמו המחשבה הכפייתית “אני רוצה להרוג את אמא שלי”, אמור לעצמך, איזה מחשבות מוזרות החרדה שלי חושבת. ותחייך. זה באמת מביא חיוך 😊. מצחיק שחרדה חושבת מחשבות כאלה.

    ישנם עשרות או מאות סוגים ומשפטים שונים של מחשבות כפייתיות, לא רק מה שציינתי קודם, אבל הצד השווה שבכולם הוא, שהם ביטוי של חרדה ולחץ. ולא כלום. סתם חרדה. חרדה היא אמנם לא סתם, היא קשה וגם מחשבות כפייתיות הם קשות מאוד וגורמות לסבל, אבל במידה ומבינים שהם עורבא פרח והם לא אמיתיות, הם רק חרדות וביטוי של חרדות – הם מאבדות משיווי משקלן ונופלות לפח ומתרסקות. ממש כמו בלון נפוח שנגע בו חוד של מחט והוא התפוצץ.

    גם בנוגע למעשים ולפעולות כפייתיות – אם אתה נכנס לשירותים וניקית כדרך שבני אדם מנקים עם כמה ניירות טואלט – זה מספיק לגמרי על פי ההלכה מעיקר הדין, ואסור לך לנקות יותר. גם אם אתה בטוח שלא נקית מספיק, אסור לך לנקות יותר, וגם אם אתה סובל מאוד מהמחשבה שחוזרת ואומרת לך, “אתה לא נקי” וכו’, אסור לך לנקות עוד, רק לצאת מהשירותים תכף, ליטול ידיים ולהמשיך כרגיל, וכך בכל פעם שיש לך מעשים כפייתים ופעולות כפייתיות.

    כלל האצבע הוא, כל מה שגורם לסבל, מתח חרדה וכו’, זה לא שייך כלל לעבודת ה’ ולקרבת ה’, רק יצר הרע גמור וקשיים פסיכולוגיים, וכל מה שמביא לידי שמחה ורוגע ועמל התורה המביא לשמחה – זהו עבודת ה’ שה’ רוצה בה.

    בנושאים אלו כתבתי מאמר המופיע בקונטרס ‘טעמו וראו’ אותו ניתן להוריד מכאן (המאמר נמצא בעמוד 51) ואני מאוד ממליץ לקרוא אותו, שם גם ביססתי את הדברים על פי הלכה ושולחן ערוך.

    זכור שאתה סובל, וכמו שאם מישהו היה ניגש אליך ומספר לך זאת היית מרחם עליו ומבין שהוא סובל ומנסה לעזור לו ולהרגיע אותו, כך גם תנהג עם עצמך ותבין שאתה סובל, וכשמישהו סובל הוא צריך רק רוגע, והרוגע כאן, הוא ההבנה שאתה סובל מחרדה או בעקבות חרדה וכך המוח שלך מפרק את החרדה על ידי ובאמצעות מחשבות ומעשים כפיתיים, ואז אתה מבין שלמעשה אתה צריך רק להרגיע את עצמך כמה שיותר ולהבין שהכל זה סבל וחרדה.

    אני רוצה לסכם כאן את הדברים למעשה:

    1. קרא את התשובה הזו פעם ביום.
    2. הבן שאתה סובל ואל תילחם במחשבות הכפייתיות כלל, כי הם באמת לא שלך, הם של החרדה.
    3. כשמגיעה מחשבה כפייתית תדבר איתה ותתיידד איתה. אמור לה: “שלום מחשבה כפייתית, כבר כמה שעות שלא הגעת, מה קורה? את יודעת שאת לא שלי, את של החרדה, אז אין לי פנאי בשבילך כעת, אולי בשלב מאוחר יותר…” ותצחק על שובבותה.
    4. אמור לעצמך, כל מחשבה כפייתית אפילו הזוועתית ביותר שיש לי, זה לא נורא כלל, ואין זה שום דבר, רק ביטוי לחרדה שהיתה או שיש לי כעת.
    5. במידה ויש לך רצון לבצע פעולות כפייתיות, כגון ניקיון עליו דיברנו קודם, תבצע את הניקיון כפי שרגילים כולם באופן “חפיף” וזורם, ואל תנקה יותר, וכך בכל דבר ששייך לענין. במידה ואינך בטוח, אתה יכול לשאול אותי שוב כאן על כל פרט ופרט של פעולות כפייתיות, כמה וכיצד לעשות, וכמה יותר מזה הוא כבר כפייתיות. אני כאן בשבילך.

    אני מעריך את פתוח ליבך והאומץ שגילית לשאול על כך, ואני יכול לאמר לך, שבמידה ותעשה כל מה שכתבתי כאן, לא תצטרך כדורים ושום כלום, זה יעבור מאליו אם לא מיד אז עד חודשיים מהיום (ובמקרים קשים יותר, תוסיף עוד חודש +). בטוח!

    במידה ואתה לא מסתדר ואתה מסתבך, פנה מיד להוריך לטיפול פרטני מקצועי אצל מטפל רגשי, פסיכותרפיסט או פסיכולוג קליני.

    בהצלחה ובהערכה!

    [5] המשך לשאלה 4 בנושא כפייתיות OCD כולל פירוט מצבים

    כהמשך לשאלה 4, אני מבקש להעתיק לכאן חלק ממאמר שכתבתי בחוברת ‘טעמו וראו’ העוסק בנושא זה, שיהיה לתועלת המתמודדים עם הקושי הזה, כלדהלן:

    מקום הנחת התפילין

    בשולחן ערוך[1] נפסק כי “צריך לכוון הקציצה (-של ראש) שתהא באמצע, כדי שתהא כנגד בין העיניים, וגם הקשר יהיה באמצע העורף, ולא יטה לכאן או לכאן”.

    וכתב על כך המשנה ברורה: “ולא יטה אותם לצד אחד, כדי שיתקיים והיו לטוטפות בין עיניך. והרבה מהאחרונים כתבו, דאם שינה בזה, לא קיים מצות תפילין, וצריך ליזהר בזה”[2].

    כלומר, התפילין של ראש, על פי הלכה, עליהם להיות עומדים באמצע הראש, בין העיניים.

    האם זה מעכב, והאם כאשר התפילין אינם בין העיניים לא יוצאים ידי חובת תפילין? על כך משיב המשנה ברורה כי “הרבה מהאחרונים כתבו, דאם שינה בזה, לא קיים מצות תפילין, וצריך ליזהר בזה”.

    לאמור, לפי מקצת אחרונים, יצא ידי חובה, אך היות והרבה אחרונים כתבו, שלא יצא ידי חובה, על כן “צריך להיזהר בזה”.

    גם אם נאמר שכוונת המשנה ברורה באומרו “צריך להיזהר בזה” היא, שאם לא נזהר בזה, לא יצא ידי חובה כלל (למרות שמקצת אחרונים סוברים שכן יצא ידי חובה) – בכל אופן, מה כתוב כאן בהלכה שצריך לעשות?

    האם צריך למדוד עם סרט מידה את היקף הראש, או עם סרגל? – זה ברור שלא.

    מדוע ברור שלא? היות שהתורה והשולחן ערוך נכתבו לבני אדם, לאנשים טובים, בריאים וטבעיים. דיברה תורה כלשון בני אדם. ולא ניתנה תורה למלאכי השרת, אלא לבני אדם אנושיים ורגילים.

    לדוגמה. כאשר אנו אומרים לילד: “שים בבקשה את הצלחת באמצע השולחן”. אם הילד ילך כעת לחפש סרגל מדידה על מנת למדוד את האורך והרוחב של השולחן, כדי להסיק מהו אמצעו המדויק של השולחן באופן גאומטרי, כדי שידע היכן להניח במדויק את הצלחת, שתהיה ממש ממש באמצע השולחן, זה יראה לנו מוזר מאד והזוי. ביקשנו דבר טבעי ופשוט, ובתמורה קיבלנו מבול של דקדקנות מוזרה ונקרנית.

    אף כאן, בתפילין. בורא עולם, אבינו אב הרחמן[3] מבקש מאתנו ילדיו, שנניח את התפילין באמצע הראש. נכון, שאם לא הנחנו באמצע הראש, על פי הלכה, זו בעיה רצינית של אי הנחת תפילין, אבל אם הנחנו את התפילין באמצע הראש, לפי מה שקרוי אצל בני אדם אנושיים ‘אמצע הראש’, הרי הנחנו באמצע! ודי בזה ולא צריך יותר כלל, כי לא צריך – כותב מרן הסטייפלר זצ”ל – “שיהא באמצע ממש, רק כל שהוא בערך כבאמצע[4], היינו שמשער בלבו, שזה בערך באמצע, סגי בהכי (=די בכך)”[5].

    ונשים לב.

    אין כוונת הסטייפלר זצ”ל לפסוק הלכה או להגדיר מהו ‘אמצע’, כי אין צורך לפסוק הלכה בזה, אלא רק רצה לומר, שצריך להניח – – – באמצע. ו’אמצע’, הכוונה בזה היא, לפי מה שאצל בני אדם אנושיים נחשב לאמצע, והוא, מה שאדם “משער בלבו שזה בערך באמצע”.

    ‘אמצע’ זה הוא זה השייך לשטח ‘דקדוק ההלכה’, וכל יציאה מגדר ‘אמצע’ זה נכנסים ל’שטח הנקרנות’ בהלכה.

    נקיות בשירותים

    בשולחן ערוך נפסק: “צואה בפי טבעת, אפילו היא מכוסה, אסור לקרות לדברי הכל, אפילו אינה נראית כשהוא עומד ונראית כשהוא יושב”[6].

    כלומר, אם כשהוא יושב היא נראית – אסור, למרות שכשהוא עומד היא איננה נראית[7]. אך אם גם אפילו כשהוא יושב היא לא נראית, אזי “מותר. שלא נתנה תורה למלאכי השרת”[8].

    “נראית” – הכוונה היא, לפי ראייה סטנדרטית של בני אנוש חיים, רגילים ואנושיים (להגדרה זו אין ואסור להביא מקור או ראיה!) 

    כמו כן, שיעור זה – נראית כשעומד, נראית כשיושב – אין צריך לבדוק באיזושהי דרך, אלא זהו שיעור סתמי ואנושי שנתנו חכמים, למדידת כל אדם לפי אומד דעתו לפי מה שהוא, קטן כגדול, טיפש כחכם (גם להגדרה זו אין ואסור להביא מקור או ראיה!)[9]

    מעתה, המציאות הברורה היא, שאם הצואה נראית לעין כאשר האדם יושב, הרי שמדובר בלכלוך מורגש. הנדון כאן הוא בלכלוך לא מועט.

    אם כן, נמצאנו למדים, שמה שכתב שם המשנ”ב: “שיהא נקי פי הטבעת שלו ולרחצו במים או ברוק, כדי שלא ישאר שמה אפילו משהו מצואה”[10] – ה’משהו’ הזה האסור, זהו רק במידה, שכאשר הוא יושב, ה’משהו’ הזה נראה. אך אם כאשר הוא יושב, ה’משהו’ הזה לא נראה, לפי אומד דעתו של האדם, דעת בני אנוש מצויים, רגילים ובריאים, אזי על פי גדרי ההלכה אין זה אפילו בגדר ‘משהו’ כדי שיהא בו לאסור, ואין לחשוש כלל[11].

    גם דברי המשנ”ב שכתב, שאת פי הטבעת צריך “לרחצו במים או ברוק” – אין זו אלא מידה טובה, כפי שהבהיר את דבריו במקום אחר, בו כתב: “טוב לרחוץ פי הטבעת במים או ברוק”[12]. דהיינו, שאינו מעיקר הדין אלא רק ‘טוב’ לעשות כן[13].

    העולה לנו מדברי המשנ”ב הוא, שבקינוח רגיל בנייר שלנו, מכל סוג שהוא, כפי שדרך בני אדם נורמטיביים וסטנדרטים בעולם רגילים לקנח את עצמם כדי להתנקות ולהיחשב כנקיים – זהו ניקיון מצוין לפי ההלכה, מעיקר הדין ולכתחילה. ואם עוד מוסיפים על כך ומנקים גם עם מעט מים, זוהי כבר ממש כמעט מידת חסידות.

    וכאן יש מקום לחדד נקודה נוספת:

    אם אדם קינח עצמו על פי גדרי ההלכה, כפי שהתבאר כאן בדעת המשנה ברורה, אזי – על פי הלכה, אם עשה כן, די בזה לגמרי ואין צריך יותר כלום. כלומר, גם אם לאחר הקינוח כהלכה, יבדוק את המקום על ידי איזושהי דרך[14], וימצא סימנים המוכיחים ‘בעליל’ כי המקום לא ‘סטרילי’ – על פי גדרי ההלכה, אין זו בעיה כלל. כי על פי הלכה לא צריך שהמקום יהיה ‘סטרילי’ במידה זו או אחרת, אלא צריך שיהיה נקי רק לפי ועד כמה שההלכה דורשת שיהיה נקי (וכמו שהתבאר קודם, שלא נראה לעין כאשר יושבים, וככל האמור), ואם אדם ניקה עצמו כפי גדרי ההלכה שהתבארו, שוב אינו צריך לחשוש לכלום, היות שעל פי הלכה, אין צורך ביותר מזה, וההלכה קובעת שדי בזה והוא בגדר נקי.

    ובקצרה: ההלכה קובעת, שלא הנקי או המלוכלך, לפי החלטתנו האישית ‘נקי’ ו’מלוכלך’ היא זו הקובעת את מידת הנקיות הנדרשת לתפלה, אלא ההלכה קובעת שרק גדרי ההלכה הם אלו הקובעים את מידת הנקיות הנדרשת לתפלה, ואם על פי גדרי ההלכה שנקבעו במשנה ברורה, מידת הנקיות הנדרשת לתפלה, היא כך, אזי אין צורך ביותר מזה כלל וכלל.

    בנוסף יש לזכור, שבתקופת הגמרא נהגו (על פי הוראת חכמים), לקנח בשלוש אבנים מיוחדות[15], להן שֹפה חדה [כמו שֹפת קופסת גפרורים][16], ולאחר שקינחו היטב – לא הוזקקו ליותר מכך. והרי פשוט לכל אדם, שהנייר שלנו מקנח באופן הרבה יותר טוב מקינוח באבנים שלהם.

    גם אם נאמר שאבנים אלו היו מיוחדות ומתאימות לכך, וגם אם נאמר שהם היו מיומנים לקנח בהם – הרי נייר שלנו לעולם טוב לקינוח מאשר כל אבן שתהיה, וכמו כן, גם אנו מיומנים לקנח בנייר, לא פחות מהמיומנות שלהם לקנח באבן[17].

    ומה שכתב מרן הסטייפלר זצ”ל, לבחור אחד שסבל מכפייתיות[18] בנושא זה – “שיקנח בחמש או שש ניירות ואחר כך לרחוץ בקצת מים”[19], אין זה ענין לכל אדם מצוי, ולא היתה כוונתו בזה כלל לפסוק הלכה ולומר, שצריך לקנח במספר ניירות זה או אחר (חמש או שש וכדומה), אלא לפי שמרן היה מומחה לכוחות הנפש, וידע, כי לבחור זה יש לתת מידה מדויקת, במטרה להרגיעו מסִבלו וליישב את דעתו התוהה, לכן נקט לו שיעור מדוקדק ודווקני כזה (בו שיער, שבוודאי יצא נקי על פי גדרי ההלכה), כדי להצילו מסִבלו הרב. אבל פשוט הוא, שאם אדם מצוי מתנקה בפחות מכך, לפי דעתו, דעת בני אנוש סטנדרטיים, בכפוף לגדרי הניקוי שלפי שיעור ההלכה וכפי שהתבאר, גם זה מצוין לכתחילה ממש[20].

    והעיקר הוא, שלאחר מכן, “שוב לא ישגיח כלל אם נשאר נקי או לא”[21]. “ואני מצווה לשואלים, ששוב לא ישגיחו ולא יבדקו אם נשאר משהו או לא, כי כבר טהור”[22], שאם לא כן, עלולים לצאת משטח ‘דקדוק ההלכה’ הטוב, ולהיכנס ל’שטח הנקרנות’ בהלכה. 

    בנוסף על כל האמור יש גם “לזכור, כי בכל מצב של ספק צואה בפי הטבעת, נקטינן לקולא מכח כמה צדדים להקל”[23], ו”לא נתנה תורה למלאכי השרת[24] או דווקא לאנשים חכמים ביותר”[25].

    OCD במגילת אסתר

    מאז ומעולם בעם ישראל, שמיעת מגילת אסתר היתה נשמעת מתוך רוגע, נינוחות ושלוה. היא היתה משרה שמחה, עליצות וחדווה בלב השומעים. עד כדי כך, שעל יסוד זה נוסדה הלכה, לפיה אפילו עשרה יכולים לקרות את המגילה יחד, ויוצאים הם והשומעים מהם[26] כי “יהיב דעתיה לשמוע היטב”[27], היות ו”קריאה זו חביבה ביותר“[28].

    כיום, הרגשת “חביבה ביותר” נדחקה לצד, ולצערנו, פינתה את מקומה לתחושות של מעט חשש, מבוכה, פחד, חיל, ואולי לפעמים אף – רעדה (אפשר מדין “נהפוך הוא”).

    יש לברר מדוע זה, ולמה השתנה דורנו מכל הדורות הקודמים. ונעיין.

    הנה, השולחן ערוך[29] פוסק בהלכות קריאת המגילה: “קראה מתנמנם, הואיל ולא נרדם בשינה – יצא. אבל אם שמעה מתנמנם – לא יצא”.

    מהו ‘מתנמנם’? משיבה הגמרא: ‘מתנמנם’ פירושו, חצי רדום. ישנוני. ער ולא ער. כלומר, מחד גיסא הוא ערני במידה כזו שיכול להשיב לקול הקורא לו בשמו הפרטי, ומאידך גיסא הוא רדום במידה כזו, שאינו יכול להשיב דבר הדורש הרהור[30] ובינת הלב[31], אך אם מזכירים לו: “כזאת שמעת?” – הוא נזכר[32].

    נמצא, שאדם השרוי במצב ישנוני, כך שאינו יכול לחשוב כדבעי בבינת הלב, הוא לא יצא ידי חובה. ונמצא עוד, שׁכל שהוא ערני למעלה מגדר זה, יצא ידי חובה.

    “ואם השומע מסתפק אם נתנמנם, יש לדמות זה למה שכתב הרמב”ן[33]: ‘לא יכניס אדם ראשו בספיקות החמורות אשר אין להן קץ וסוף'”[34], כי אז הוא נכנס ל’שטח הנקרנות’ בהלכה.

    מעתה, אדם שהוא ערני לגמרי, אך לא כל כך מרוכז, אלא שהוא שם לב לקריאה ויודע על מה מדובר, הוא ודאי יוצא ידי חובה. כי אם אדם שהוא ערני, יותר מגדר ‘מתנמנם’ (היכול להרהר בבינת הלב) – יוצא ידי  חובה, כל שכן אדם ער לגמרי אלא שלא מרוכז כל כך – שיצא.

    מקורות הלכתיים:

    [1] או”ח כז, י.

    [2] שם ס”ק לו.

    [3] “הלוא הוא אביך קנך” (דברים לב, ו).

    [4] = כמו באמצע.

    [5] מרן הסטייפלר זצ”ל, קריינא דאגרתא, ח”א עמ’ שפ. וראה גם פסקי תשובות סי’ כז אות יח.

    [6] או”ח עו, ה.

    [7] בעמידה הירכיים נסגרות מבישיבה.

    [8] משנ”ב שם ס”ק יט.

    [9] ט”ז או”ח סי’ פד.

    [10] שם ס”ק יח.

    [11] מקור לשון זו “אפילו משהו מצואה”, מקורו לראשונה בשל”ה (שער האותיות אות ט – טהרה, סעיף ט. ואינו ענין למה שנאמר במשנ”ב ס”ק כט “אפילו כל שהוא”, היות ושם אין דין “אינה ניראת אפילו כשהוא יושב” – משנ”ב ס”ק יט). השל”ה כותב: “שיראה האדם תמיד, שיהיה נקי פי הטבעת שלו, שיקנח עצמו היטב, שלא ישאר שם אפילו כמשהו מצואה, אף על פי שמכוסה, שהרי הדין פסוק – צואה במקומה אפילו מכוסה אסור, אפילו אינה נראית כשהוא עומד”. גם מלשון השל”ה מבואר (זאת מלבד מה שנוכחנו כבר מדברי המשנ”ב מלשונו בענין), שזהו רק אם יש “כמשהו מצואה”, כלומר, כמו משהו מצואה. שרק אז שייך במציאות, שאם הוא יושב היא תראה לעין, כי אם אין כאן אפילו “כמשהו מצואה” ממשי וניכר, הרי אי אפשר במציאות לראותה גם כשהוא יושב. אלא ודאי מדובר ב”כמשהו מצואה” ממשי ונראה לעין, שרק הוא אסור. ובקינוח רגיל המבואר למעלה, דבר זה מתנקה.

    [12] סי’ ג ס”ק לא. ראה שונה הלכות סי’ ג אות מ.

    [13] מקור הלכה זו במשנ”ב (ראה ס”ק יח), הוא מהחיי אדם (כלל ג סעיף ב). החיי אדם כותב, שמלבד הקינוח צריך גם ‘לרחוץ’. אך היות וזהו חידוש דין, כי מדינא דגמרא אין צורך אלא בקינוח כפי שנהגו כל דורות ישראל מעולם, לכן נקט המשנ”ב את הלשון: ‘טוב’, למרות שהחיי אדם כתב, שכך צריך לעשות מן הדין, ולא רק על דרך ‘טוב’. וכן הוא בשו”ע הרב (ג, כה) – “טוב שירחץ”.

    [14] על ידי הרטבה במים, רוק וכדומה.

    [15] שבת פא, א.

    [16] כלומר, לא מחודד כשפיץ (כמו חוד העיפרון), אלא ישר כמו ריבוע, אך שפתו היא זו המחודדת, כמו לדוגמה – השפה של קופסת גפרורים. רש”י שם ד”ה מקורזלות. וראה בספר אוצר לעזי רש”י, תרגום מס’ 316.

    [17] ראה שו”ת דברי חיים מצאנז ח”ב סי’ ט.

    [18] הכוונה למצב רפואי הקרוי: OCD.

    [19] קריינא דאגרתא ח”א עמ’ שפ.

    [20] וזהו כוונת הגר”ח קניבסקי שליט”א בספר דעת נוטה (ח”א תשובה רל), שהשיב לשואל שם ש”מיירי בסתמא”. כלומר, כוונת הסטייפלר, לאו דווקא מספר ניגובים זה או אחר, אלא כל שהוא נקי על פי גדרי ההלכה (כפי מה שביארנו למעלה ע”פ המשנ”ב) – זה מצוין.

    [21] קריינא דאגרתא שם

    [22] קריינא דאגרתא שם עמ’ שפא.

    [23] פסקי תשובות סי’ עו אות ז, ע”פ האשל אברהם מבוטשטאש.

    [24] משנ”ב סי’ עו ס”ק יט.

    [25] ט”ז או”ח סי’ מד, בענין תפילין.

    [26] שו”ע או”ח תרצ, ב.

    [27] = נותן דעתו לשמוע היטב. משנ”ב שם ס”ק ד.

    [28] משנ”ב שם.

    [29] תרצ, יב.

    [30] רש”י תענית יב, ב ד”ה אהדורי.

    [31] רש”י מגילה יח, ב ד”ה אהדורי. וראה משנ”ב תרצ, לט.

    [32] רש”י תענית שם.

    [33] ישועת דניאל, תשס”ח, פורים, הל’ מגילה סי’ תרצ סעי’ יב ס”ק יז.

    [6] למה יראו לי את העבירות שלי אחרי 120?

    שאלה:
    שלום, אני הרבה זמן לא יודעת את התשובה לשאלתי ואני לא יודעת את מי לשאול אז אשמח ממש לתשובה,
    תודה מראש!!
    השאלה
    בכל יום כיפור נמחלים לאדם כל העבירות אם הוא חזר בתשובה שלימה, אז למה כשאדם אחרי 120 עולה לשמים מראים לו את כל מעשיו מאז שהוא הגיע לעולם ומענישים אותו על העבירות כשעשה במשך חייו, בזמן שהוא כבר חזר בתשובה?
    תודה!

    תשובה:

    שאלה יפה.

    אם אדם חזר בתשובה מתוך פחד ויראה, כל העוונות שלו נמחלים, וכשהוא יעלה לשמים אחרי 120 יראו לו שכיון שהוא חזר בתשובה מיראה כל עוונותיו נמחלו והוא ישמח.

    במידה והאדם חזר בתשובה מתוך אהבת ה’, דבקות וקרבה אליו, כל העבירות שהוא עשה נהפכים לו לזכויות ומצוות, וכשהוא יעלה לשמים, יראו לו את כל העבירות עליהם הוא חזר בתשובה מתוך אהבה, שהם נהפכו לזכויות והם יעמדו לו לנצח כך שהוא מאוד ישמח.

    על פי תלמוד בבלי מסכת יומא פו, ב.

    בהצלחה!

    [7] חבר שהוא לא חבר

    שאלה:

    יש לי איזה חבר, שבהתחלה שנינו חשבנו שאנו מתאימים אחד לשני, ויכולים להקשיב ולבנות אחד את השני בפיתוח האישיות ובמידות, אבל לאט לאט התחלתי להרגיש שהוא מנהל אותי ושולט עלי, במקום שאני אבנה את עצמי ויתפתח, נשארתי תקוע ומנוהל. הרגשתי שאני לא יכול לבנות ולנהל את עצמי, הדבר היחיד שאני עושה זה עוזר לו, במקום שכל אחד יעזור לשני ויבנה אותו. והוא נהפך להיות כאילו ה”מלך” שלי. אני הרגשתי שאני רק עוזר לו והוא במקום לעזור לי ולבנות אותי כביכול הוא מנצל אותי, ובמקום להיות אוזן קשבת בשבילי
    ולהבין אותי לתת לי חיבוק ומילים טובות וכלים שיתנו לי כח להתמודד הוא פשוט מתחיל להעיר לי ולבקר אותי, הארות לא נכונות, לא במקום, וחסרות כל טעם (לדוגמה: אני כותב איזה מכתב שירגיע אותי ושיעזור לי להבין את הכוחות שלי וכו’, והוא אומר לי “לא, מה הקשר של המכתב הזה, אתה לא מסכן, מה קשר מה שכתבת” וכו’).
    וכל זה, כל מה שהוא אמר, מעצבן אותי ושמרתי בסוד, כי חשבתי שככה זה נקרא “לעזור” וזה בעצם לא רק שלא עזר לו אלה הרס אותי.
    אשמח מאוד לשמוע מה אני יכול לעשות בכזה מקרה.
    תודה רבה

    תשובה:

    חברות, כפי שכתבת יפה, היא בניית קשר הדדי שכל אחד מהחברים נתרם ממנה ותורם לה, כל אחד בכישוריו ויכולותיו.

    חברות היא קשר שנעים להיות בו והוא, כפי שכתבת, גורם להתפתחות של אישיות 2 החברים בה.

    המקרה שאתה מתאר, מציג – לא חברות אלא, כפי שציינת יפה, סוג של השתלטות. במידה ואתה מרגיש שהחבר לא תורם לך אלא משתלט עליך ומולך עליך, זה נקרא עבדות. לא חברות.

    במצב זה אתה עלול אט אט להתרגל לדינמיקה החברתית הזו, בה החבר הוא לו תורם ונתרם ואתה כחבר לא תורם ונתרם, אלא שחברות זה שולט ונשלט, וזה דבר לא רצוי בכלל.

    במקרה כזה, יש לפנות להורים/למחנכים שלך ולהתייעץ איתם, וניתן גם כמובן להראות להם את מה שאני כותב לך כאן.

    עשה את הדבר הבא: בהזדמנות הראשונה שאתה חש, אפילו בספק ואולי, שהחבר לא אתך ובעדך, תומך ואוהב, אלא משתלט ומכתיב, בז לרגשותיך וכדומה, העמד אותו על מקומו ואמור לו באופן ברור בלי חשש:

    אני לא מרגיש שאתה חבר שלי. חבר זה מי שמבין אותי ומכבד אותי ואוהב אותי, אבל איך שהתנהגת כעת כלפי ואמרת …. (כאן אמור לו מה הוא הגיב ואמר שלא מצא חן בעינך כל כך) זה לא נקרא חברות. אם אתה רוצה להיות חבר שלי, תכבד אותי ואת רגשותי, אם אתה לא רוצה, בוא נפרד כאן כידידים וכל אחד ימצא לו חבר אחר.

    כך תאמר לו.

    אני משער, שיהיה לך מאוד קשה לומר זאת, כי מבין ריסי עינך ניכר, שאתה ילד/נער עדין הזקוק מאוד ליחס, קירבה ואהבה, ויהיה לך קשה לומר לו זאת, כי בלבך יהיה פחד, שאתה תדחה ממנו ומהחברה ולא תהיה רצוי ולא תהיה אהוב, אבל תדע לך, שהאופן שבו אתה חבר כרגע, זה לא נקרא להיות רצוי אהוב וקרוב, אלא להיות מנוצל ונשלט, וכדי לבנות חברות בריאה ורצויה, אתה חייב לאזור חייל ואומץ ולגדוע חברויות לא רצויות ולפתח מחדש חברויות רצויות או עם חבר זה, או עם חבר אחר.

    ישנם 2 אפשרויות תגובה של החבר לאחר שתאמר לו את המשפט האמור.

    אפשרות 1. הוא יהיה לרגע המום, יתעשת ויאמר לך, למה אתה פוגע בי וכו’ אנחנו חברים וכו’ למה אתה אומר לי ככה וכו’. בקיצור הוא ישאיר אותך עם רגשות אשמה והרגשת טמטום.

    במקרה כזה, עליך לא להיות מוצף רגשית, אלא להשתמש בשכל שלך, ולומר לו, שאין לך שום דבר נגדו אישית, אבל שהאופן בו הוא מתייחס אליך, זה לא נקרא חברות, ואם הוא רוצה להישאר חבר שלך, עליו לשנות את הגישה. הוא רוצה – טוב, לא רוצה – עוד יותר טוב.

    אפשרות 2. הוא יתעשת ויבין שהוא טעה, ויאמר לך שהוא לא שם לב וכו’ והוא ישתפר וכו’. במקרה כזה, אמור לו במפורש, שאתה מוכן לנסות שוב ובמקרה שהוא אכן ישתנה, מה טוב, ואם לא, אתה תפרד ממנו.

    ישנה אפשרות נוספת, שהוא יגיד לך: אז לא צריך להיות חבר שלך והוא ילך. זה מצב שפחות נראה לי שיקרה, אבל אם זה יקרה, זה טוב מאוד. כי זה מלמד שהוא לא היה קשור אתך בכלל ולא אכפת לו, אז זה טוב מאוד שהוא הלך ונפרד, ואתה אל תפחד מכך ואל תבהל ואל תיעצב אל ליבך, אלא שמח שנפרדת מחבר שאינו חבר, אלא מנצל, ומצא לך חבר אמיתי בלב ונפש שיהיה קרוב אליך באמת.

    בנוסף לכך, תתפלל כל יום בבוקר בסוף שמונה עשרה לפני שאתה אומר “יהיו לרצון” (השני): “יהי רצון מלפניך ה’ אלוהי ואלוהי אבותי שתעזרני ברחמיך למצוא חבר טוב ומועיל, חבר אמת שאבנה ממנו והוא יבנה ממני והרחק מעלי חברי שקר וחברים רעים, וחונני שאמצא חן ושכל טוב בעינך ובעיני כל רואי, כי אל מלך רחום וחנון אתה”, וה’ ישמע את תפילתך ויאר פניו אליך ותמצא חן ושכל טוב, בריאות חיים שלום, שלווה וידידות אמת תמיד.

    באהבה כנה

    [8] משיכות כפולות והפוכות

    שאלה:

    אני חושש שאני נמשך לבנים, ולפעמים כשאני מסתכל על בחורים זה מרגיש לי משהו ואני חושש מזה ולא יודע מה לעשות?

    דוד חיים ה. פתח תקוה

    תשובה:

    מעריך את התעוזה שלך לדבר על דברים רגישים אלו. זה מראה על בגרות ועוצמה.

    עליך לדעת, שכמו שיש כפייתיות בנושאים של נטילת ידיים, ניקיון הגוף לתפילה, שמיעת קריאת המגילה וכדומה, כך יש כפייתיות גם בנושאים אלו של קדושה.

    טבעי הדבר שבחור הנמצא 24/7 בסביבות בני גילו-מינו, כח היצר שלו עלול להתבטא במקומות המוכרים לו יותר ולא במקומות מהם הוא מתרחק באופן הלכתי וחברתי-מגדרי, וכשזה קורה, מי שיש לו נטייה מאיזושהי סיבה אשר תהיה לכפייתיות [שהיא נובעת מחרדה ולחץ] הדבר יפתח אצלו חששות מוגזמים מנטיות אלו וכל משיכה קלה ונורמלית שעלולה להיות בגיל זה תתפתח אצלו מתוך לחץ חרדה וכפייתיות – לממדים שלא היו אמורים להיות מראש.

    לכן, כשאתה מרגיש משיכה שכזו בטל אותה כעפרא דארעא ואל תחשוש ממנה כלל. נכון שיש לך משיכה כזו ואחרת אבל זה דבר טבעי ונורמלי לחלוטין ואין מזה עבירה או בעיה כלשהי. הבעיות צצות כשנכנסים לפחדים מחמת כן וללחצים ואתה שם על עצמך תוויות ושמות לועזיים שונים, אבל בתורה מבואר להדיא שיש משיכה כזו והיא תקינה לחלוטין כל עוד לא מומשה.

    אתה לא צריך להתעסק עם זה, לחשוש מזה, לנסות לטפל בזה או לעשות שום פעולה כלשהי בנוגע לזה. מה שאתה כן צריך לעשות זה לקבל את עצמך כפי שאתה ולהבין שגם משיכה קלה בגילך לבני גילך שעמך בישיבה זה שום דבר וזה יעבור עם הזמן ותזכה להקים בית נאמן ות”ראה חיים עם אשה אשר אהבת”.

    עשה: השקע את עצמך בעיון התורה ובמקביל בצע כל יום התעמלות בת חצי שעה ופעל פעולות שונות לשמור על השמחה ומצב רוח מרומם ואהוב חברתית.

    אציין, שבמידה והמצב מסובך יותר והמשיכה חזקה ויוצרת אצלך מצבים בלתי רצויים, עליך להתייעץ תכף עם מטפל חרדי תורני מוסמך לעניינים אלו. במידה ותרצה תוכל גם להתייעץ עימי במייל (חסוי) a0548423649@gmail.com ואשתדל לסייע לך כפי זמני ויכולתי.

    [9] גמגום אצל ילדים שהתפתח מלחץ

    שאלה:

    לכבוד הרב אשר שליט”א

    ברצוני לשאול אתכם על בני בן 3.5 שמאז שהלך לחיידר התחיל לגמגם חזק.

    וזה רק מתחזק יותר ויותר.

    מה עלי לעשות, איך להתנהג?

    אנו מפחדים להזיק לו יותר, ה’ ירחם

    תודה רבה

    מ.ד. בני ברק

    תשובה:

    אם הילד לא גמגם לפני כן, והתחיל לגמגם מאז שהתחיל ללכת לחיידר, מסתבר בהחלט שהדבר נובע מלחץ וחרדה.

    ממקום בטוח בו הוא היה רגיל להיות, אם בבית ואם אצל המטפלת או גן פעוטות, הוא הגיע למקום חדש וגדול ללא גננת אלא עם רב’ה והדבר גדול עליו והוא חש קצת מאוים, ומחמת זה יש לו לחץ וחרדה המתבטא בגמגום.

    ראשית, הגמגום הוא סימפטום, ואין להתייחס לסימפטום כלל אלא רק לסיבה שגורמת לסמפטום, לגמגום. לכן אין לומר לילד כלום על הגמגום עצמו וכמובן לא להעיר לו על כך כלום. יש להדריך את כל הסובב לו שלא ידברו איתו על הגמגום כלום, רק יקשיבו לו בנחת עם חיוך נעים וכנה על הפנים עד שיסיים לומר את דברו מבלי לעזור לו לדבר וכדומה.

    הייתי ממליץ ליידע ראשית את הרב’ה שהילד לא גמגם לפני כן והדבר נובע כעת מלחץ. לדבר עם הרב’ה על כך שלא יעיר לו על הגמגום כלום רק יקרב אותו וירעיף עליו חום באמצעות עידוד ומילים חיוביות.

    בנוסף שייתן לו תפקידים קלים שיש בהם מעט אחריות דבר שייתן לילד עמדה של נותן ועוזר ויתחזק לו הבטחון העצמי והכח.

    בבית, אתם ההורים תשבו עם הילד ותדובבו אותו לספר על הקורה בחיידר וכיצד הוא מרגיש, ואיך זה עם חברים חדשים וכו’.

    ניתן להביא בפניו דוגמאות וסיפורים קצרים (גם מעולמם של בעלי חיים) מהם הוא ילמד שזה נורמלי להילחץ ממקום חדש וזה עובר ויהיה לו עוד מעט טוב ונעים ובטוח.

    יש לשים לב שהילד יישן בזמן וללחוש לו באוזן לפני שהוא נרדם, שאבא ואמא אוהבים אותו מאוד, ושהרב’ה בחיידר אוהב אותו מאוד ושכל החברים אוהבים אותו מאוד ומחכים לו מחר בחיידר. ומתוך משפטים אלו הוא יילך לישון (זה חודר את התת מודע).

    מעריך שתוך שבועיים הגמגום יתחיל לחלוף ויפסק כלא היה.

    במידה והדבר מחמיר ואין שיפור במשך כמה ימים – יש לפנות לקלינאית תקשורת.

    בריאות והצלחה!

    [10] התפרצויות אצל ילדים

    שאלה:

    הילד מתפרץ בהתקף זעם. הוא בוכה, מרים את הקול, לפעמים אף אומר לנו שהוא ‘שונא אותנו’ ורוצה ללכת לבית אחר… אנו נואשים לעזרה.

    משפ’ הוברמן

    תשובה:

    שלום רב,

    ניכר שעשיתם הרבה בשביל הילד ובכל זאת הילד מתנהג כך. זה אמור לתסכל וננסה להציע פתרון לבעיה ואי”ה וביחד עם תפילה – הילד יכנס לתלם.

    במקרה שהצגתם, מה שצריך זה, לתת לילד גבולות! לא ניכנס לכך מדוע הילד מתנהג כך, מה שברור הוא שהילד צריך לדעת מה מותר לו ומה אסור לו.

    התקפי זעם, צרחות וחוצפה – אין מקומם בבית ולא בשום מקום אחר.

    בפעם הבאה כשהוא צועק ומתחצף, הישארו שלווים לגמרי, גם אם לא בפנים, אבל לכל הפחות כלפי חוץ, ואמרו לו באופן ברור, תקיף וסמכותי, ללא פשרות, עם מבט בעיניים, שבמשפחה שלכם ובבית הזה כאן לא מרימים את הקול ולא מדברים לאבא ולאמא כך וכך (חזרו על דברי החוצפה שאמר. אל תאמרו את המשפט “לא מתחצפים” בווריאציות שונות).

    תתכוננו לכך, שהילד לא יתייחס לדברים וימשיך לצעוק. הסיבה לכך היא, שהוא רגיל בכך ואינו יודע צורת התנהגות אחרת, ובנוסף לכך הוא בוחן אתכם אם אתם רציניים ועקביים בשיטה החדשה שאתם צועדים בה.

    הפעילו לחץ מתון ואמרו לו בתוקף שהוא יכול לצעוק ולצרוח בתוך חדרו עם דלת סגורה וכשהוא יסיים את זה, הוא יכול לצאת. החזיקו בידו בלחץ מתון והכניסו אותו לחדר עד שיירגע מעצמו ויבין שהסיפור של ההתנהגות הברוטלית הזו – נגמר.

    במידה והוא אומר שהוא רוצה ללכת לבית אחר והוא שונא אתכם וכו’, אמרו לו את המשפטים הבאים בנחת בסמכות וברצינות עם שלווה (מעושה או לא מעושה), ואמרו זאת בהעברה בעלמא כאילו לא קרה דבר מה חשוב כלשהו אלא סתם: “אתה הבן שלנו ואנו אוהבים אותך, אבל אם אתה רוצה ללכת לבית אחר זה בסדר גמור. במידה ואתה זקוק לכך, נעזור לך לארוז את החפצים במזוודה ולסייע לך בכך”. האמינו במה שאתם אומרים ואמרו זאת בלי חשש כלל.

    כשהוא יבין שאתם לא מתרגשים מהאמירות הבומבסטיות הללו של בריחה מהבית וכו’, הוא כבר לא ישתמש בזה, כי מצידו הדברים כבר לא עושים עליכם כל רושם.

    במקביל, בזמנים שהוא ברוגע, ולא מיד אחרי התפרצות וחוצפה, אלא בשעות של רגיעה, חבקו אותו ואמרו לו מילים טובות מתוך המחשבות הטובות שאתם חושבים עליו, וקנו לו ממתק כלשהו ללא כל תנאי, רק מאהבה.

    דרשו ממנו תפקידים מוגדרים מראש אותם הוא חייב לבצע ועמדו על כך, ובמידה ולא עושה אכפו את זה בפרסים או בהפסד דברים שהוא אוהב.

    יש עוד דברים אבל זה הבסיס.

    בהצלחה

    [11] למה בבית הילד מתנהג גרוע ובחיידר טוב?

    שאלה:

    שלום הרב אשר.

    אנחנו מאוד מחכימים מהשו”ת שלך בחינוך, ובכלל.

    חזרתי אמש מאספת הורים והמלמד אמר שהילד שלנו ילד מצוין. ואני לא מאמין, כי בבית הוא הכי קשה ומאתגר. מה האמת בבית או בת”ת?

    תשובה:

    אם הרב’ה ידוע כמי שאינו אומר את כל המצב לאשורו ומעגל פינות, מובן שהמצב בבית הוא המשקף את מצב הילד, אבל רוב הרבהס’, אם לא כולם, משקפים נכוחה את המצב של הילד בכתה.

    מה שנותר הוא להבין מדוע בחיידר הילד מתנהג באופן טוב יותר בהרבה מהבית.

    ללא ספק אתם משקיעים על הילד ביותר ואף על פי כן משהו לא מסתדר איתו בבית. אפשרות סבירה היא, שכהורים אתם מחנכים את כל הילדים בשיטה מסויימת ובצדק, אך יש ילדים שכפי שכתבתם מאתגרים ולהם צריך חינוך שונה, “חנוך לנער על פי דרכו”.

    אך מכיון שלא פירטתם מה הקשיים, אני רק משער שהילד קצת מתחצף, ודואג לעצמו, ולא עושה מה שאומרים לו תמיד, וכו’.

    למה בחיידר הילד טוב? יתכן מאוד שהרב’ה קלט את הילד ויש לו אליו גישה חינוכית מותאמת. אין בכך כל אמירה, שכהורים אנו לא עושים טוב מספיק אלא אמירה שהילד הזה זקוק לחינוך אחר ולא כפי החינוך אליו הוא רגיל בבית כשאר ילדי הבית.

    נסו לדבר עם הרב’ה על כך, ולימדו ממנו כיצד הוא מחנך את הילד, תתרמו ממנו ותתרמו לילד מניסיונכם החדש-ישן ותרוו ממנו נחת יהודית!

    אם תרצו, תפרטו יותר כיצד הוא מתנהג בבית, וכיצד אתם מחנכים אותו, ואנסה לכוון יותר ולהציע פתרונות ממוקדים יותר.

    בהצלחה!

    [12] חינוך למשמעת

    שאלה:

    יש לי שאלה בחינוך ילדים,

    מהם הפעולות שאני יכולה לעשות כדי למנוע, חוסר דרך ארץ, או להקשיב לנו מיד כשאנחנו אומרים משהו,

    לילד בן 6 וחצי.

    ועוד משהו, שלפעמים אני רואה צורך להעניש על מעשה מסויים, ואין לי פשוט מה!

    תשובה:

    שאלה טובה.

    ובכן, ילדים רוצים לעשות מה שבא להם, ואילו היינו מניחים ילד ללא כל השגחה וחינוך, ברור שהוא היה יוצא פרא, וכבר נאמר ‘עיר פרא אדם יוולד’. כך שהחינוך הוא ממש כמו מזון אותו אנו נותנים לילד, וכמו שללא מזון אין הילד יכול לגדול, כך גם ללא חינוך אין הילד יכול לגדול.

    מצד שני ילדים אינם רובוטים ולא ניתן לדרוש שילד יבצע ללא שום התנגדות ויעשה תכף ומיד את כל המצווה עליו. ילד שינהג כן מומלץ לקחתו לבדיקה האם הוא לא ילד שצריך חינוך מיוחד…

    מה שכן צריך הוא – חינוך. וחינוך הוא התלמדות על ציר זמן בסבלנות ובהתמדה.

    את מציגה מצב של חוסר משמעת, ובכן צריך לחנך את הילד למשמעת, ואת זה נעשה על ידי דרישות קטנות וחצובות בסלע.

    “שלומי, כך את העט הזו ושים אותה במגירה של העטים בחדר הילדים” – זו דוגמה לדרישה קטנה מאוד. הדרישה הזו עליה להיות חצובה בסלע, אין מצב שהילד לא יקיים את הדרישה הזו. נאמר לו אותה בקול ברור וסמכותי במבט עיניים כנה וברור ונעמוד על כך שהילד יבצע את המטלה.

    כשהילד ביצע לא נעשה מזה סיפור ונמחה לו כפיים אלא נאמר לו מילת עידוד קצרה וכנה ונמשיך הלאה, כדבר במובן מאליו, כך הילד יתרגל אט אט למשמעת. במקביל לא נדרוש מהילד מטלות ומשמעת שאנו יודעים מראש שהוא לא יעשה ושאנחנו לא נעמיד את כל כובד משקלנו שהוא אכן יעשה אותם.

    עם כל ביצוע מטלה וקיום הוראות של הורים הילד מתחנך ומתרגל על ציר זמן למשמעת וציות.

    בנוגע לעונשים – גם מראה פנים כועס ומניעת ממתק או אי יציאה לגינה וכדומה, הוא עונש, וזה מספיק. תלוי כמובן בחומרת המעשה, אך בגדול כדאי להרבות בשבחים ופרגונים, תואמי מציאות כמובן, ולא בעונשים, במיוחד מי שידו קלה על ההדק.

    בהצלחה בחינוך!

    [13] אמא, משעמם לי

    שאלה: 

    הבן שלי מתלונן ”משעמם לי בחיים”. בכיתה ובבית. מה ניתן לעשות?

    יש לציין שאנו מנסים להציע לו פתרונות. אך הכל משעמם אותו.

    תשובה:

    ילד שמתלונן על שעמום, הן בבית והן בכיתה, זהו ילד שצריך לחזק את תכונת האחריות שלו.

    ילד שיש לו אחריות המשתקפת בביצוע מטלות ותפקידים ועשייה חיובית, אין לו זמן להיות משועמם.

    ילד שחסר לו באחריות ואין לו מטלות ותפקידים, מה שיש לו בראש זה שעמום והוא מבטא את החסך של חוסר האחריות שלו באמירה שהוא משועמם.

    ממוצא הדברים נלמד, שהתלונה על שעמום היא סימפטום של אי לקיחת אחריות וביצוע תפקידים. לכן, מה שעלינו לעשות הוא, לא להתייחס כלל לתלונה הזו באופן ישיר, אלא להתחיל לטפל בשורש שלה, והיינו לקבוע לילד במסמרות תפקידים לביצוע יום יומי ולהבהיר לו באופן פשוט וברור, שביצועם זה במסגרת אחריותו.

    אין לתת לילד לבצע בבת אחת ריבוי תפקידים ומטלות אלא להתחיל בהדרגה אט אט, ומדי פעם להוסיף תפקיד או להאריך את משך זמן התפקיד.

    ככלל, על התפקיד להיות מוגדר ומוסבר באר היטב עם תיחום ברור של אורך הזמן בו עליו לבצע את המטלה או השעה ביום בו הוא צריך לבצעה.

    יש טעות של הורים, שבמקרה כזה (“משעמם לי”) מנסים להעסיק את הילד ועושים פעולות שונות כדי למלאות את זמנו ולהפיג את שעמומו. זו טעות. ראשית, הילד לא לומד כיצד להפיג את שעמומו באופן עצמוני כי הרי זה תפקידם של ההורים… ושנית, העיקר חסר מן הספר, כי השעמום מגיע מאי לקיחת אחריות מספקת לפי כישוריו וגילו של הילד דבר המוביל לשעמום, אך במידה והוא ייקח אחריות כפי שהסברנו, הכל יבוא על מקומו בשלום ולא ישמע עוד בביתינו “משעמם לי”. יש אחריות.

    בהצלחה!

    [14] הבן שלי לא רוצה ללכת לבית הכנסת

    שאלה:

    הרב אשר מורסקי, אשמח להתייעץ איתך בנוגע לילד בן 12.5 שלא מעונין ללכת לבית הכנסת – האם נכון לשכנע אותו או לשחרר ולהמתין שיבוא ממנו?

    תודה

    תשובה:

    במקרה זה יש לשאול את הילד מדוע הוא לא הולך לבית הכנסת, כי לפעמים אנו חושבים שזהו ענין רוחני וירידה בנושא התפילה, אבל יכול להיות שהסיבה היא שהוא חושש מאדם מסויים (אולי אפילו מישהו נגע בו בבית הכנסת) או מבחור או מילד מסויים.

    אפשר גם שהוא רב עם בני גילו בבית הכנסת ולכן הוא לא מעונין לפגוש בהם. אפשרות נוספת היא, שיש לו חרדה חברתית בבית הכנסת זה, והגם שהדבר לא מתבטא במקומות אחרים אבל בבית כנסת זה הדבר מתעורר משום איזושהי סיבה, דבר המונע מהילד ללכת לבית הכנסת.

    אם ביררנו, וודאי לנו שאחד מהסיבות שלעיל אינם הסיבות לכך שהילד לא הולך לבית הכנסת, ניתן להבין שהסיבה היא, שהוא פשוט לא רוצה ללכת לבית הכנסת ואין לו רצון להתפלל. במקרה זה, לא כדאי כלל ללחוץ על הילד להתפלל, רק למסגר לו את המצב שיבין שזה תקופתי אצלו ולומר לו “אני רואה שכרגע בימים אלו קשה לך ללכת לבית הכנסת וזה בסדר גמור, ובכל זאת אני מאמין שיש לך את היכולת ואת הרצון להגיע בית הכנסת רק ל10 דקות, ואני אשמח שתבוא” ולומר זאת לא בלחץ ולא בזמן של אווירה מתוחה אלא בזמן של אהבה וידידות ובאופן מכבד.

    אנו מרווחים מכך שהוא יודע שזה זמני אצלו, ושאנו מודעים למצב ולא כועסים עליו ולא חושבים עליו מחשבות ביקורתיות. ואותם 10 דקות משאירים אותו מחובר לבית הכנסת דבר שבהמשך יתפתח לפרקי זמן ארוכים יותר.

    אם הוא מגיע לפחות כמו 10 דקות לבית הכנסת, לעודד אותו על כך ולהתייחס לכך שהגיע כפי שדובר ל10 דקות, ולהתעלם בכלל מכך שבשאר התפילה הוא לא הגיע.

    במקביל מדי פעם לחזק בבית את ענין התפילה – לא באופן ישיר אלא עקיף ובאווירה ביתית חמה ותומכת. לעורר על חשיבות התפילה באמצעות סיפור מענין או אמירה מהספרים המחזקים את נושא התפילה.

    לא לעשות מזה סיפור, רק הכל באווירה חמה ותומכת, אוהבת ומכבדת.

    בטוחני שאחרי תקופת מה, זה יעבור והוא יחל ללכת לבית הכנסת כרגיל. בהדרגה. בכל אופן אין ללחוץ עליו ללכת לבית הכנסת כי זה ייצור מצב שאחר כך יהיה קשה מאוד לתיקון. אלא הכל באהבה, אורך רוח, סבלנות, ידידות וכבוד. במקרה שמדובר אכן בחרדה וכדומה, ניתן לפני אלי לייעוץ (0548423649).

    בהצלחה רבה ונחת מהילדים

    [15] ילד קטן שמדבר מילים גסות

    שאלה:

    כב’ הרב אשר מורסקי שלום רב

    תודה על השו”ת ממנו אנו מחכימים מאוד.

    ברצוני לשאול מה לעשות עם בני בן ה-4 שמדבר מילים גסות וממש ‘מלכלך’ את הפה, ואנחנו ממש משתוממים. הוא לא שומע את זה מהבית והוא לומד בתלמוד-תורה טוב. מה ניתן לעשות?

    תודה

    ציון

    תשובה:

    שאלה חשובה ויש הורים נוספים שמתלבטים בכך ואשתדל לענות תשובה מתומצתת.

    ילד בן 4 רואה את כל הנושא של הדברים שבצניעות בעיניים מאוד ילדותיות. הוא לא באמת מבין מה שהוא אומר והוא גם לא מייחס לזה חשיבות כפי שאנו מייחסים לכך וגם אין לו בזה ענין יצרי מיוחד כמו המבוגרים. בשבילו זה כמו עוד צעצוע או משחק.

    לכן, מאוד תלוי כיצד אנו מתייחסים לאמירות שלו. אם אנו מתייחסים בחומרה וקצת נבהלים וחוששים, ומתגלגלים עם המחשבות שלנו למי יודע לאן זה יוביל ומה יהיה בהמשך, ואוי אוי אוי למה הוא נמשך וכו’, וזה מתערבב לנו עם היצרים שלנו ועם מה שאנחנו התמודדנו ומתמודדים, אז הילד קולט את זה באזניו הרגישות ובחוש הריח המפותח והבלתי אמצעי שיש לו בגיל זה והוא מבין שהוא אמר משהו חשוב שלוחץ על הכפתורים של ההורים והמחנכים שלו ואז הוא נשאב לזה לדבר על כך עוד ועוד והוא מקבל מכך הרבה תשומת לב שלילית ואנו נכנסים למעגל קסמים שלילי עם הילד.

    ההתייחסות הנכונה והבריאה ביותר למצב שתיארת הוא – מיד כשהילד אומר מילה גסה וכדומה, להסתכל עליו ברוך ובסמכותיות פשוטה ולומר לו בצורה ברורה ובנעימה: “איציק, את המילה שאמרת עכשיו, אצלנו בבית לא אומרים”. וזהו. כך פשוט, ולהמשיך הלאה. לא להתעכב על כך, לא להיבהל, לא לעשות מזה סיפור ולא כלום, רק לומר לו כמה מילים באופן ברור שכך לא מדברים אצלנו בבית ודי.

    לאט לאט הילד יבין שככה לא מדברים, ותשומת לב הוא גם לא יקבל מכך ולכן תוך כמה ימים עד שבועיים הוא ודאי יפסיק עם הדיבורים הללו, ללא ספק.

    במידה וזה ממשיך, כנראה יש לו חברים שעסוקים בזה וצריך להרחיק אותו מהם ולצוות לו חברים טובים חדשים.

    הוא יגדל ויעלה ויפרח לאילנא רברבא בס”ד. רק רוגע, זה הכל.

    בהצלחה!

    [16] מה עושים כשיש לחץ?

    שאלה:

    תודה רבה, על השו”ת המיוחד.

    בתקופה כזאת שהידיעות רודפות אותנו, וכל פעם אני נכנס ללחץ אחר, רציתי לשאול איך מתמודדים עם לחץ ומתח בצורה נכונה?

    בתודה מראש דני ק. נס ציונה.

    תשובה:

    מומלץ לא לקרוא את כל החדשות. מספיק לדעת מלמעלה מה קורה ודי בזה. עומס הידיעות מכביד על הנפש ויש להימנע מכך.

    במקרה של לחץ, יש לנרמל את המצב ולהבין ראשית שזהו מצב נורמלי. כל אדם ששומע או חושש ממציאות מסכנת חיים, נכנס ללחץ, וזה נורמלי ואף רצוי. למה רצוי? כי אז הוא נזהר על נפשו ויודע להתרחק ממקום סכנה.

    לאחר שעשינו מה שביכולתנו כדי להיזהר מהסכנות, מה שצריכים הוא ללמוד שער הבטחון בספר ‘חובות הלבבות’, ומטרת הלמוד יהיה מה שכותב בעל ה’חובות הלבבות’ – “מנוחת נפש הבוטח”. כשאדם יודע שכל מה שיהיה, זה הכל טוב ולטובה מאת ה’, והוא יודע שככל שהוא שם מבטחו בה’ כך הקב”ה יעזור לו, אזי הוא נכנס לרוגע.

    במקביל יש לבצע פעילות גופנית של כחצי שעה, לפחות 4 פעמים בשבוע, כגון ריצה קלה או רכיבה על אופניים או אופני כושר, שלפי מחקרים זה מסייע מאוד בהעלאת מצב הרוח.

    כמו כן יש להקפיד על מזון מזין ומבריא, ולהקפיד על מזונות עתירים בסידן ומגנזיום וכן ויטמין 12B, ובכלל להתרחק מחומרים וממאכלי ג’אנק פוד.

    ניתן לבצע תרגיל נשימות הרפיה: 5 שניות נשימה, 5 שניות החזקת האוויר בריאות ו5 שניות נשיפה (שחרור האוויר). כך 10 פעמים.

    כמו כן, ובמקרים יותר מלחיצים, ניתן להיעזר ב’מודל מעשה’ עליו הרחבתי כאן, עליו ממליצים היום גורמי רפואת הנפש ומשרד הבריאות.

    במקרים קשים יותר יש לפנות למטפל רגשי או אפילו לפסיכולוג קליני, תורני.

    הרבה בריאות!

    [17] ילד חסר אחריות – מה עושים?

    שאלה:

    הרב אשר שלום וברכה,

    אנחנו ממש נהנים מהשו”ת המחכים.

    רציתי לברר: יש לי ילד כבן 8 שכל הזמן מתנער מאחריות. הוא כל הזמן אומר ”זה היה בלי כוונה”, כשהוא טועה. או עושה משהו כמו שלא עוזר אח”כ הוא אומר ”זה היה בלי כוונה” וכדו’.

    אשמח לדעת מה לעשות איתו?

    תשובה:

    הילד לחוץ מטעויות שהוא עושה והדימוי העצמי שלו קצת נמוך, גם אם נראה לנו שלא, כך שכל טעות שהוא עושה מלחיצה אותו ומשפילה אותו והוא חייב לתרץ זאת באיזשהו תירוץ כמו “זה היה בלי כוונה” כדי להגן על המבנה התקין של נפשו, מבנה המבוסס על הכבוד הטבעי.

    יש ללמד את הילד שמותר לטעות, ולא רק ללמד אותו אלא להראות לו גם דוגמה אישית, מההורים ומהאחים הגדולים, שטועים ומודים שטועים (בקל) ומתקנים ושמותר לטעות.

    יש לשנן לו מדי פעם את הענין, שמי שלא עושה לא טועה, ומי שטועה לומד מהטעות, ומי שלא עושה לא טועה ולא לומד מטעויות, ולחזק את התפיסה שלטעות זה לא דבר לא רצוי אלא הוא דבר מוכרח ללמידת החיים. ניסיון וטעיה, ניסיון וטעיה.

    במקביל, כדי לחזק בילד את נושא האחריות, יש לתת לו תפקידים מוגדרים מראש לכל יום. “מוישי, התפקיד שלך מהיום והלאה במשפחה הוא, לזרוק כל יום השעה 5 את פח הזבל שבחדרך לפח הזבל הציבורי שבחוץ”, וכדומה מתפקידים אלו המתאימים לאופיו ולגילו.

    השילוב של שחרור הפחד מטעויות שעלולות להיות, יחד עם תפקידים שמחזקים את האחריות ומחברים את הילד לכלל המשפחה כחלק אינטגרלי ומכובד בה, יקנו לילד אחריות, דימוי עצמי ויכולות התמודדות כזו, שכבר לא יהיה לו צורך להשמיע את המשפט האמור בשאלה.

    בהצלחה והרבה נחת!

    [18] הילד לא רוצה לקחת ריטלין

    שאלה:

    שלום וברכה,

    אנו נהנים מהשו”ת. הוא ברמה גבוהה.

    אנו מתוסכלים עם ילדנו בן ה-9 שלא מסכים לקחת ריטלין.

    הוא אומר שזה מדכא אותו.

    מה לעשות?

    נא לא לכתוב שם, מ. מבני ברק

    תשובה:

    התשובה קצת מורכבת ולא אוכל להאריך, ובקצרה:

    ‘ריטלין’ איננו תרופה אלא סם ממריץ (אמפטמין, ראו באתר משרד הבריאות) הניתן במינון נמוך ומבוקר המשפיע על מהירות העיבוד של המחשבה ויכולת הריכוז, וגם ממתן (י”א דופמין וכו’, ולא הוכח).

    אך מטבעו הוא לרוב גם מדכא אישית ורגשית וממילא גם חברתית, וגם נוגד שינה ותיאבון.

    האופן הנכון ביותר הוא, למצוא לילד מסגרת שיכולה לקדם אותו לפי אופיו, תכונותיו ויכולותיו הקוגניטיביים-רגשיים וליצור לו ענין בלימודים, כך שיתייתר הצורך בריטלין.

    אם אין כזו מסגרת, זו בעיה לא לתת ריטלין, כי המסגרת לא מתאימה לילד ואין ברירה אלא להתאים את הילד למסגרת באמצעות ריטלין, דבר הגורם בתורו לילד להתנגדות מחמת התופעות השליליות הנלוות, ולפעמים בצדק.

    אך מסגרת שלא מתאימה וללא ריטלין – זה סיכון חינוכי ורוחני.

    לכן במקרה כזה הייתי ממליץ (א) לתת לילד – באישור הרופא – מינון נמוך מאוד של ריטלין (אולי 2.5 מ”ג אטנט, רבע כדור כחול של 10 מ”ג), (ב) במקביל ליצור לו ענין בלימודים ובהתנהגות על ידי מבצעים נושאי פרסים, (ג) ויחד עם זאת לשלוח אותו לטיפול רגשי באומנות או בשיחה בו ינתנו לו כלים להתמודדות עם ADHD.

    המשולש הזה יכול להניב תוצאה טובה מאוד, מצד אחד – מעט ריטלין שמגביר את היכולות הלימודיים ומרגיע קצת אבל ללא תופעות שליליים, מצד שני מבצעים מעודדים וממריצים ומצד שלישי טיפול רגשי מטפח, מכיל, נותן כלים ומקדם – וממילא מרגיע ומיישב את הדעת ללימודים.

    לא אוכל להאריך יותר במסגרת זו וניתן להתייעץ עמי במייל המופיע בבלוג.

    הרבה נחת!

    [19] מה עושים עם ילד חכם שעושה שטויות?

    שאלה:

    שלום וברכה

    יש לי בן – ילד חמוד בן 8.5 מוכשר וטוב לב ב”ה אבל יש הרבה דברים שקורים לו בלי לחשוב, כאילו לרגע זה נראה שזה ילד בן 5 ששכח לחשוב על התוצאה של מה שהוא עושה, וגם בדברים שהוא כבר יודע ומורגל, הוא הרבה פעמים עושה שטויות בבית וכן בכיתה, שאנחנו ממש עומדים ולא מבינים לאן נעלם השכל שלו לדקות האלו. האם מדובר בהפרעה מסוימת (SCD) או במשהו אחר?

    נשמח לקבל כיוון והכוונה.

    תודה רבה

    תשובה:

    שלום רב. שאלה חשובה. יש לכם ילד מוכשר וטוב. עושה רושם מדבריכם, שמנת‑המשכל שלו די גבוהה. ואתם שואלים, ילד שיש לו מנת משכל גבוהה כיצד הוא מתנהג כמו ילד קטן, כ5 במקום 8.5? השאלה יוצאת מנקודת הנחה שכשרון טוב הוא ערובה להתנהגות מיטבית.

    אילו היינו פרוגרסיביים, השאלה היתה מתחדדת יותר, כיצד זה ש”יצר לב האדם טוב מנעוריו” (לשיטה זו) והוא מתנהג כך? ודאי זו איזושהי הפרעה (SCD) המופיע בספר הקטגוריזציה האישיותית של DSM-5 אבל כעת שאנו אוחזים בידינו את ספר התורה ששם כתוב “כי יצר לב האדם רע מנעוריו” ובנוסף גם לא מצאנו (עדיין…) ספר המוכיח מהו ילד או אדם “נורמלי” שכל מי שלא עומד בקריטריון הנורמליות הזו הוא בעל הפרעה – לא קשה דבר, כי יש חכם להיטיב ויש חכם להרע ואין השכל והכישרון שייך לענייננו, ענין ילדים מחונכים, כלל.

    פשוט, בפעם הבאה שהילד (נקרא לו חיים) עושה מעשה שטות ולא חשוב מה חומרת דרגתו, לדוגמה קופץ על השולחן בסלון, אמרו לו אתם ההורים באופן ברור ובשלווה נחרצת: “חיים, אצלנו במשפחה לא קופצים על השולחן בסלון. אני לא מרשה את זה. רד כעת!” גם בדברים שהוא יודע ומורגל, יש לחזור באופן החלטי על כך שאיננו מרשים לו לעשות כן או שיש לו לעשות כך וכך.

    ילדים נוטים “לשכוח” מה שמורים להם ומדי פעם צריכים “רענון” מה אסור ומה מותר. הם בודקים את הגבולות שלנו ואת סמכותנו שוב ושוב. ונהיה שם בשבילם.

    שימו לב, לא להתפלא עליו ולומר לו מדוע הוא עושה שטויות הרי הוא חכם וכשרוני, אלא רק לתת לו הוראות ברורות מה לעשות ומה לא לעשות מה אנו מצפים ממנו ומה לא, ובאופן סמכותי.

    בטוחני שתוך שבוע תראו שינוי ניכר. אם לא ראיתם כל שינוי כדאי להתייעץ באופן פרטני ובמידה ויהיה צורך תופנו לאבחון (ובזהירות, כי הרבה מאבחנים ידם קלה על ההדק).

    תראו רק נחת.

    [20] הילד כל הזמן מקטר

    שאלה:

    יש לי שאלה

    הבן שלי בן 5 כל הזמן מתלונן ומקטר

    לקחתי אותו היום ליריד מושקע והוא רק התלונן כל הזמן

    מה אפשר לעשות כדי לגרום לו לשנות גישה?

    בתודה על הכל מש’ שוחט

    תשובה:

    שאלתם מה אפשר לעשות כדי שישנה גישה, והתשובה לכך היא: לשנות גישה.

    הילד מתהלך בבית מתוך תחושה שההורים דואגים כל הזמן לספק לו את כל צרכיו ובאופן מיידי וזאת מתוך חשש שמא הם הורים לא כ”כ טובים ושהם צריכים לתת לו הכל כדי שיגדל טוב ויהיה לו חיים טובים ובטחון עצמי וכו’, הכל מתוך חשש, ולמלאות חסרון ילדות שלהם, שכל מה שהם לא קיבלו בתור ילדים או נערים כעת הם יתנו לילד שלהם, ומרוב שההורים חוששים ודואגים לילד ועסוקים בהפגת הפחדים שלהם, שמא עדיין לא נתנו לו מספיק וצריך עוד ועוד, הילד חש את כל זה ויודע היטב על איזה “כפתור” רגשי הוא צריך ללחוץ ואיזו אמירה או משפט יגרמו להורים שלו לספק לו מיד את בקשותיו וגחמותיו, והתוצאה היא שלא רק שהילד דורש עוד ועוד, וכמו מנצל את ההורים, הוא גם לא חש שום סיפוק מכל מה שנותנים לו כי הוא מבין בחושיו החדים שכל מה שנותנים לו הוא לא באמת בגלל שרוצים לתת לו מתוך אהבה אלא הנתינה הזו עיקרה ניתנת מתוך תחושות של לחץ ופחד וממילא הוא לא מסופק מכל מה שנותנים לו כי עיקר הנתינה שהוא מבקש היא האהבה והאכפתיות מתוך רצון הורי כנה ולא מתוך פחדים, ובנוסף לכך היות ואין לו כמעט דבר האסור לו וכל מה שהוא מבקש נעשה על אתר, אזי כל מה שיש לו – אין לו בו טעם וענין, כי עיקר העונג של האדם שהוא מתענג על מה שיש לו זהו מפני מילוי חסרון כלשהו אבל אם הכל מותר או הכל מגיע לי וניתן לו, אין בזה כבר טעם. ולכן התיקון לכל זה הוא, להפנים, שילד זקוק למילה “לא” כמו שהוא זקוק ואף יותר מכך למילה “כן” וגם אם אפשר לתת לו ורוצים לתת לו, יש לפעמים לומר לו “לא”, לא בגלל שום סיבה אלא בשביל חינוך, שלא הכל מגיע מיד ולא כל גחמה שלו מתקבלת. במקביל יש להציב לילד דרישות של תפקידים בבית ולהקפיד לתת לו מה שהוא צריך אבל לא מתוך חשש אלא מתוך רצון הורי כנה לדאוג לרווחתו של הילד. ולהקפיד על כך שיאמר ‘תודה’ ואם אינו אומר ‘תודה’ ומכיר טובה, לא לתת לו, ולהמתין עד שיודה, ובתוך כל זה להרעיף עליו אהבה ללא תנאי ולחיות עם תחושה שנובעת מתוך הבנה שכל הנעשה בבית מול הילד הוא הכל עבור רווחתו, חינוכו וטובתו.

    בהצלחה

    [21] הילד חוטף מכות בחיידר ולא מחזיר

    שאלה:

    תודה על העלון הנפלא. ועל מדור השו”ת המיוחד.

    ילד שלי בן 5 בת”ת, כמנהג הילדים הוא מקבל מכות, אך לא יודע להחזיר.

    מה עושים?

    בברכה מש’ גרינברג ב”ב

    תשובה:

    מכות הם אלימות, ואין להרשות אלימות מכל סוג שהוא במסגרת מקום הלימודים של הילד, ובכלל.

    יש לפנות להנהלת הת”ת ולרב’ה ולוודא שהנושא נאכף ויש איסור גמור להכות והדבר לא ישנה.

    במידה והנושא לא נאכף ואין היענות מצד ההנהלה, יש ללמד את הילד להחזיר. אסור שיווצר מצב בו הילד חוטף ולא מחזיר, כי כך הוא מתרגל להיות מושפל ונכנע והדבר יכול לגרור למצבים נפשיים לא רצויים ואף חמורים. לפעמים רק בהמשך.

    יש ללמד את הילד להחזיר מכה למכהו. לומר לו, מי שנותן לך סטירה החזר לו סטירה. להראות לו ולתרגל איתו כיצד עושים זאת. להדגים לו.

    במידה והילד חושש להחזיר בטענה שהילד השני חזק ממנו ואם הוא יחזיר לו, המכה ישיב לו מנה אחת אפיים ולכן הוא מפחד, אין להיבהל ובמקרה זה יש לעמוד על כך שהוא יחזיר, היות והילד המכה מנצל את המצב החזק שלו לדרוך על חלשים ממנו והתוצאות מי ישורן. יש ללמד את הילד בסבלנות להחזיר ולהקשיב לחששות שלו ולנטוע בו בטחון ביכולות שלו להגן על עצמו מהפוגע.

    יש בין ההורים שקוראים תשובה זו וחושבים תוך כדי קריאה, מדוע היחס כאן הוא חמור כל כך, הרי מדובר רק בגיל 5 ולא באיזה בריון אלים. ובכן בשביל הילד, ילד בן 5, ילד חזק שמכה אותו ומשפיל אותו ואין לו את היכולת להתגונן מפניו ואין מי שעוזר לו – זה ממש כמו מבוגר הנפגע מאיש אלים.

    במידה וזה לא עוזר והילד מפחד, יש לערב את הורי הילד המכה ואת הנהלת מוסד הלימודים.

    אין לפתור את הבעיה כלאחר יד ולומר “זה יעבור, הם קטנים”.

    בברכה

    [22] למה הוא לוקח אחריות על דברים לא לו?

    שאלה:

    רציתי לשאול, יש לי חבר שאני רוצה לעזור לו. הוא לוקח על עצמו אחריות על דברים שלא קשורים אליו בכלל וזה מכעיס אותו מאוד!

    לדוגמא (בשינוי פרטים כמובן), הוא כועס על אשתו, שלא הכינה עדיין משלוח מנות לאחותה. שאלתי אותו, מה זה עניינך? והוא עונה לי, מה הפירוש?? היא צריכה לחשוב על זה, זה אכפת לי!

    תודה מראש על התשובה

    ישראל מאיר הרצבריג, ב”ב

    תשובה:

    אנסה לענות בקצרה. תוכל למצוא בחבר זה, שהוא מקפיד על דברים בכלל, וקשה לו מצבים של שינוי. שינויים ועניינים בלתי צפויים מלחיצים אותו והוא מתרגז. כשמשהו לא הולך ולא מסתדר לפי מה שהוא רגיל אליו, הוא כועס מאוד. מה שנקרא ‘נוקשות’.

    הנוקשות הזו היא רק סימפטום, אבל שורשו הוא: חרדה. חברך בתוך תוכו חרד תדיר מה יקרה ומה יהיה, וכדי להשקיט את החרדה הזו הוא טיפח לעצמו תכונה של שליטה המשליכה על רווחתו הנפשית ורווחת הסובב אותו.

    מה שלא הולך כמו שצריך ומה שמשתבש הוא יכעס מחרדה ויכוון לתיקון המצב במטרה להשקיט את חרדתו. הכל צריך להיות בשליטה, גם המשלוח מנות שאשתו צריכה להכין לאחותה. במידה והיא לא תכין בזמן הדבר מעורר אצלו חוסר בשליטה, הכל צריך להיות בזמן מזמן, ולא – מי יודע מה יהיה. הוא חרד מעצם אי ההתארגנות בזמן של אשתו, מכך שזה יגרום לכל מיני תסריטים של חרדה שעולות לו במחשבתו וממילא בהרגשתו, וכדי להרגיע אותם הוא צריך להשתמש בתכונת השליטה על כל המצבים, ובמקרה זה לכעוס על אשתו מדוע היא לא הכינה עדיין את משלוח המנות.

    המקרה קצת מסובך. היות ואם תשאל אותו מה אכפת לו מכך (שלא הוכן המשלוח מנות לאחות), הוא ישתמש באופן אינסטינקטיבי את מנגנון ההגנה ‘רציונליזציה’ ויסביר בטוב טעם או שלא בטוב טעם “מה הפירוש? זה מה שצריך לעשות! וצריך סדר! וצריך וכו'”, בקיצור, הוא יסביר את מניעיו באופן כביכול רציונלי מבלי להיות מודע (כמעט) לדחפיו החרדתיים. הדוגמה שהבאת מלמד על כך אבל בכל התנהלותו מול עצמו ומול הסובב אותו הוא מתנהל באותו הדפוס, פעם פחות ופעם יותר.

    הפתרון לכך הוא, להביא אותו לידי כך, ובעדינות, שיבין את מניעיו ובד בבד ללמד אותו כיצד להשקיט את החרדה הזו. ובמילה אחת נוכל לומר כאן כיצד, והיא: במקום לתת למקום החרדתי שלו שליטה על כל המרחב הנפשי שלו, לאפשר לחלק החרדתי שבו כניעה לחרדה, והתפתחות האני העצמי למקום שליו ורגוע יותר וממילא מכיל יותר את המעגלים הסובבים אותו, קרי: אשה, משפחה וחברים. במידה ויש צורך, ניתן להיעזר גם בפסיכולוג או בפסיכותרפיסט (מטפל רגשי מומחה).

    הרבה בריאות ונחת

    [23] לא רוצה להתפרץ בצעקות על הילדים

    שאלה:

    שלום הרב אשר,

    הייתי שמח לדעת מה לעשות. לעיתים אני מתפרץ בצעקות על הילדים.

    מה ניתן לעשות שלא יחזור על עצמו?

    איתמר ק. מהמרכז

    תשובה:

    יש לך כפתור שכשלוחצים עליו אתה צועק, וזהו דפוס התנהגות ותוצאה קבועה של סיבה המובילה אליו. כשילד לא עושה את רצונך מייד או מישהו אמר דבר לא במקום, הדרך שסיגלת לך במשך השנים היא התפרצות בכעס ובצעקות. על ידי הכעס אתה משיג שליטה ורוגע אבל בדרך פוגע ומשבש את ההתנהגות שלך ומלמד את הילדים דפוס התנהגות לא רצוי, שכאשר משהו לא מסתדר להם, הם צועקים וכועסים (חזו”א, אמו”ב).

    במשך הזמן דפוס התנהגות זו נחקק בך והפך להיות סוג נוסף של התנייה קלאסית המתוארת אצל פבלוב בראשית הפסיכולוגיה ההתנהגותית.

    הפתרון לכך הוא להבין זאת ולהכחיד את דפוס התנהגות זה באמצעות התרגלות ואימון להגיב באופן שונה כשלוחצים לך על הכפתור.

    מהיום תחבר את החוט החשמלי של הכפתור למקום אחר – לדפוס התנהגות אחרת וכשילחצו על הכפתור הוא יוביל להתנהגות רצויה.

    כיצד? מהיום כשאחד הילדים לוחץ לך על הכפתור, אתה שותק. כשתשתוק תחוש את חוסר האונים שיש לך ותבין שבמקום לחוש שולט במצב באמצעות כעס ועצבים, אתה כעת שותק ומוכן לספוג ולסבול תחושות של חוסר אונים ופחד של חוסר שליטה.

    ב-5 הפעמים הראשונות אל תגיב למעשה הילד כלום. כולם יתפלאו ויהיו מבטים ואי הבנות למה אתה לא מגיב. אבל אתה תדע, שאתה בתהליך טיפולי של הכחדת דפוס ההתנהגות של התפרצויות הכעס, והכפתור שהוביל לכעס לא עובד יותר. אתה מכחיד אותו. הוא מקולקל.

    לאחר 5 פעמים כאלו בהם אתה נושם נשימות עמוקות ולא מגיב כלל אלא עוסק בעניינך, אתה יכול להתחיל להגיב אבל תגובות אחרות לגמרי. לאחר שהילד עשה מעשה שלא יעשה או אמר דבר שלא יאמר, אתה שותק לדקה בה אתה מתבונן בעצמך אילו משפטים ומילים נכון לומר לו כך שהוא יבין באופן מכובד ובאהבה שאתה לא מרשה לדבר או לעשות כך וכך. אתה מחבר את הכפתור לחוט חשמלי שמוביל להתנהגות אחרת, רצויה ונכונה.

    לאט לאט תשיג שליטה על עצמך ובני הבית יכבדו אותך יותר וישמעו בקולך ביתר שאת.

    במקרי קושי לעבודת המידות עצמית, יש להגיע לטיפול בין כמה מפגשים (עד 7 בערך) להתאמן ולהתלמד בליווי מטפל מקצועי ומכבד.

    בהצלחה

    [24] ילד בן 6 ללא משמעת – מה עושים?

    שאלה:

    תודה רבה על השו”ת המחכים!!!

    יש לי שאלה בחינוך ילדים,

    מהם הפעולות שאני יכולה לעשות כדי למנוע, חוסר דרך ארץ, או להקשיב לנו מיד כשאנחנו אומרים משהו,

    לילד בן 6 וחצי.

    הדס

    תשובה:

    לא לתת לילד שום הוראות ולא להגיד לו על כלום את המילה ‘לא’. להתעלם לגמרי ולא לשים לב למה שהוא עושה.

    ?

    זה הכלל, כל אמירה הכוונה והוראה שרוצים להגיד לילד מבלי לאכוף אותה בהחלטיות ובסמכותיות, אין לומר אותה (הרש”ר הירש).

    לאחר הפנמה והתנהלות זו מול הילד במשך כמה ימים, אפשר להתחיל לחנך ולכוון אותו למשמעת.

    בחרו 3-5 מצבים שלדעתכם חובה שהילד יבצע, שהם החשובים לכם ביותר. לדוגמה, חשוב מאוד שהוא יכין את שיעורי הבית וחשוב מאוד שהוא יתקלח כל יום בשעה X , וכדומה. החליטו על כך, ואמרו לו את ההוראה הזו באופן סמכותי והחלטי כשבראש שלכם אתם משננים לעצמכם, שההוראה הזו חייבת להתבצע בכל אופן ובכל מקרה ואין מצב שהיא לא תתבצע. עמדו על דעתכם בנחרצות מבלי רגשות של פינוקים ורחמים (רחמי יתר שמביאים לחוסר חינוך ומזיקים לילד) ועמדו על כך שהוראתכם תתבצע, ולא – הדבר יגרור ענישה (על דרך כלל, לא ענישה פיזית), כמו הפסד ממתק, אי הליכה לחבר וכו’.

    לאחר שהילד התרגל במשך תקופה לבצע הוראות אלו עליהם החלטתם, ניתן להוסיף מדי פעם עוד הוראה חדשה אחת או שתיים וכן הלאה.

    לאט לאט השליטה על חינוכו של הילד תחזור לידכם ותרוו ממנו רוב נחת. ניתן להתייעץ עמי בנושא, ובמקרה הצורך לקיים פגישה להנחיית הורים.

    בהצלחה

    [25] הילד שלנו “דבק” – מה עושים?

    שאלה:

    הילד שלנו נדבק אלינו, הוא נצמד אלינו.

    יש לנו עוד ילדים אך הוא ממש ‘דבק’.

    מדוע זה? ומה צריך לעשות?

    תודה

    מש’ קורנבליט, ביתר עילית

    תשובה:

    2 סוגים של ילד נצמד הם:

    יש ילד שמטבעו, ובשונה משאר אחיו, הוא זקוק לדיבור רב יותר ולתשומת לב רבה יותר. אנו נוטים לחשוב שצורך זה הוא חסרון, אך לאמיתו של דבר הרצון הרב לקשר וליחס נובע מרמה גבוהה יותר של ירידה לפרטים, רגש עמוק וחזק ורצון רב יותר לקשר יחד עם מנת משכל מפותחת יותר (‘ילד רגיש מאוד’, ראה בספרה זה של הפסיכולוגית ד”ר איליין ארון).

    יש להכיר בכך ולהשתדל לספק לילד את צרכיו אלו ובמידה ואין לכם ההורים די סיפק זמן בידכם לכך, הקציבו לו כל יום לפחות 15 דקות של זמן איכות מלא בו אתם שומעים אותו, מכילים אותו, מחבקים ואוהבים אותו וקשובים לו, ויחד עם זאת כוונו אותו לעבר עשיה יוצרת כגון חוגים שונים בו הוא יתן ביטוי ליצירתיות ולאנרגיה הפנימית שיש בו, דבר שיקל עליו, יספק אותו ויתן לו מרוגע.

    הסוג השני – ילד שמבחינה סנסורית גופנית סומטית הוא זקוק ליתר מגע כדי “לחוש את עצמו” ולהרגיע את תחושותיו ורגשותיו, ובאופן בלתי רצוני להציק או להיצמד אלא כדי לספק צורך זה, הוא נצמד פיסית ודורש מגע. במקרה זה, והדבר תלוי גיל, יש להשכיבו פעם ביום על הבטן ולעסות את גב כפות ידיו, את זרועותיו, את גבו (שכמות) ואת כפות רגליו, הדבר ייתן לו תחושתיות גדולה וירגיע אותו, פיסית ונפשית, והצורך במגע נצמד במשך היום בזמנים לא רצויים – יתמעט ויתייתר.

    כדאי בנוסף לרשום אותו לחוג בו יש הפעלה מוטורית, כמו שחיה, התעמלות, ג’מבורי וכדומה.

    הרבה נחת!   

    [26] רוצה ללכת לישיבה פתוחה נגד רצון ההורים

    שאלה:

    שלום וברכה!

    אשמח לשמוע את דעתכם.

    כבר תקופה שבננו בן ה 14 מדבר על כך שהוא רוצה לעבור לישיבה בסגנון יותר פתוח,  בזמן שהוא בחור טוב, ואציין שרוב חבריו עוברים לישיבה מסוימת ישיבה טובה שיותר מתאימה עבורו, הדבר יוצר הרבה וויכוחים בינינו לבין הילד כמובן.

    אנו מסבירים לו על העתיד שלו ועל החברים, ושכולנו דואגים לטובה שלו.

    אציין שהסיבה שהוא רוצה לעבור לישיבה הפתוחה יותר, זה כי יש לו חבר טוב שעובר לשם. אציין שהחבר שלו בחור טוב.

    מקווה שכתבתי מספיק ברור את המקרה.

    תודה

    תשובה:

    ויכוחים לא עוזרים כלום.

    וויכוח יגרום לבחור להתבצר יותר ויותר בעמדתו ולחדש חידושים ופלפולים וטענות והסברים למדניים שהוא עצמו לא חשב עליהם לפני הויכוח ורק הויכוח עצמו הביא אותו לפתח אותם דבר שמחזק אצלו את ההתנגדות ומעצים אותה.

    דבר ראשון צריך להפסיק את הוויכוח לאלתר!

    צריך להתייחס לצורך שלו. לדבר הרבה על הצורך שלו מתוך אמפתיה, כבוד והכלה ורצון לסייע לו.

    כאן, לכאורה – ואני מדגיש ‘לכאורה’ כי אולי יש כאן עוד צרכים וסיבות שמחמת הוויכוח העקר הבחור לא נפתח (רק נסגר) לדבר עליהם ואולי הוא אפילו לא מודע להם וצריך לבררם – הסיבה היא והצורך הוא שהוא רוצה את החבר שלו.

    יתכן שהחבר הזה הוא לא הכי הכי, לפחות לדעת ההורים, אבל הצורך של הבחור בחבר זה אפשר שהוא עמוק יותר מהנראה לעין. יכול להיות שללא חבר זה הוא חש כמו אבוד, ובמצב כזה לא יעזרו כל השכנועים והדיבורים על ‘ישיבה פתוחה או סגורה’ ו’מה טוב לו’ ו’כמה הוא מצער את ההורים’ או ‘ישמח אותם אם הוא לא יילך לישיבה הפתוחה הזו’, אלא מה שיעזור לו הוא רק להתייחס לצורך שלו, וכיון שהצורך הנפשי שלו הוא חברה, והחבר הזה הוא שמספק לו את הצורך הזה, ולולי החבר הוא חש בודד ואולי אפילו בחרדה, לכן יש לספק לו את הצורך הזה ולהתייחס לזה ברצינות גמורה ובכובד ראש ומתוך רצון לסייע באהבה לילד שלהם.

    דבר ראשון, לאחר שהבחור הבין שלא מתווכחים איתו כלל ורק רוצים באמת להבין את הצורך שלו, להבין אותו בעצמו ללא פניות – הוא, להעלות את הצורך הזה למודע, לשקף אותו ולשוחח על כך בכבוד גמור ובאהבה כנה.

    לומר לו שמבינים את זה, לא מתוך מניפולציה, אלא שבאמת מבינים את זה, את הצורך שלו בחבר זה, ולאחר שהוא חש לגמרי שמבינים אותו מאוד, צריך לשאול אותו האם הצורך הזה שלך שווה את זה שאתה נכנס למהלך אחר, מהלך של ישיבה פתוחה עם כל הכרוך בכך, ולצייר לו רווח והפסד, ממה הוא יותר יפסיד – מעזיבת החבר או מהישיבה הזו, ובמידה והוא מרגיש שהחבר חשוב יותר, צריך לנסות לבנות לו מערך תמיכה חברי ואהבה של בית כך שהצורך בחבר זה ימעט לאט לאט, והוא יהיה מסוגל לא ללכת אחריו לישיבה הפתוחה.

    בכל אופן, אם זה יותר מורכב ומסתבך, אני ממליץ לקבל את הבחור לטיפול, בו הוא יפתח יותר ויקבל החלטות נבונות לחייו.

    אפשר גם, שהבחור מעונין לפתח עצמאות של גיל ההתבגרות ולכן הוא רוצה ללכת לישיבה זו, והחבר הוא רק תירוץ וכו’, והדברים ארוכים, מורכבים ודורשים חשיבה מרובה ואי אפשר להאריך יותר.    

    בהצלחה

    [27] איך מדברים עם הילדים על מצב כלכלי קשה?

    שאלה:

    אנחנו משפחה שנמצאת במצב כלכלי מורכב, אנחנו  מתלבטים האם לשתף את הילדים?

    ואם כן, מה לומר להם?

    תודה רבה,

    מש’ מ. בני ברק

    תשובה:

    לשתף סתם את הילדים – אין צורך. ילד צריך לגדול עם הרגשה בטוחה שההורים שלו חזקים ומסתדרים בנושאים כלכליים מבלי לערב אותו.

    כשמשתפים את הילד בכך, בעצם נשענים עליו, מה שנקרא ‘ילד הורי’, וצריך להיזהר מכך כדי לא לפגוע בתחושת הבטחון הבסיסית והטבעית של הילד.

    זה בנוגע לשיתוף סתם, אבל בנוגע להתנהלות הכלכלית של הבית בנוגע לכל אחד מבני הבית כן צריך לדבר. לא לשתף אלא לדבר.

    מה לדבר?

    ילדים צריכים לשמוע ולחוש מההורים שאין שום בעיה כלכלית בבית. פשוט אין בעיה. זה לא משנה אם יש בעיה או אין בעיה או אם ההורים הולכים עם תחושה של בעיה ופחד כלכלי או לא. הילד לא צריך לחוות את זה בשום צורה ואופן.

    אבל כן צריך לדבר על ניהול נכון של התקציב הביתי. ילד צריך לשמוע מההורים שלו, שיש לבית תקציב, והתקציב מחולק לפי הצרכים שההורים החליטו שהם הצרכים החשובים שעליהם מוציאים הוצאות ואילו הצרכים האחרים אינם חשובים דיים כדי להוציא עליהם הוצאות.

    לא בגלל שיש או אין כסף, אלא בגלל שזו ההחלטה של ההורים וסדר העדיפויות שהם קבעו על מה מוציאים ועל מה לא, שהרי תמיד יש גבול לאפשרות התקציבית (אפילו למדינה יש תקציב של משרד האוצר לאותה השנה).

    לדוגמא, אומרים לילדים, וכל ילד בהתאם לגילו: יש לנו תקציב כל חודש להוצאות ואנחנו החלטנו שהתקציב יוקדש ברובו עבור הוצאות מזון, חלק נוסף מהתקציב יוקדש עבור הלבשה והנעלה חודשית ומה שנותר הוא עבור X

    כך הילדים לומדים, שיש תקציב לכל דבר ומבינים את סדר העדיפויות. ברמת היום יום והפרטים, אם ילד מבקש לדוגמה אופניים, אומרים לו שכעת בתקציב של חודש זה אין אפשרות לקניית אופניים ויתכן שבחודש הבא או עוד חודשיים נפנה מקום בתקציב גם עבור אופניים. או אם ילד מבקש משחק יקר חדש, ניתן לומר לו באותו אופן, שכרגע התקציב מופנה לצרכים אחרים ובחודשים הבאים – נראה, אולי יתאפשר.

    כך שומרים על הביטחון של הילד ובמקביל מחנכים אותו לשימוש מושכל בכסף באופן כזה שבבוא היום כשהוא יצטרך לנהל את דמי הכיס שלו ועוד יותר את התקציב הביתי שלו, הוא יידע לנוות זאת נכון, ולא באופן לא מושכל, כי הוא למד כבר בבית שיש ערך גדול לניהול נכון של התקציב.

    בהצלחה!    

    לקריאת אחד מהמאמרים (פוסטים) בפיד, גלול ולחץ על אחת מהתמונות!

    חיפוש