עלוני ‘ונשמרתם’ ומדריכי זה”ב על זהירות בדרכים

את עלוני ‘ונשמרתם’ על זהירות בדרכים כהלכה וחינוך לזהירות בדרכים כתבתי לפני מספר שנים במסגרת ארגון ‘חיים בדרכים’, על פי ספרי ‘נתיבות חיים‘ – הלכות שמירת הנפש בדרכים, עליו ניתן לראות כאן, כאשר הדגש הוא על חינוך לזהירות בדרכים!
לתועלת הציבור אני מצרף כאן את העלונים להורדה.
ניתן להיעזר בעלונים במסגרות החינוך ובבית לצורך חינוך לזהירות בדרכים, הן לנהגים והן להולכי רגל.

בנוסף, אני מצרף לכאן מדריכי זה”ב שכתבתי בס”ד – ‘מדריך זה”ב למשפחה’ בו חומר רב המסייע לנו בחינוך לזהירות בדרכים + מדריך זה”ב לנהג ‘נוהגים כהלכה’

לקרוא, להפנים, להיזהר, להזהיר

את עצמנו ולשים דגש על החינוך לזהירות בדרכים של ילדינו!

עלוני ונשמרתם על זהירות בדרכים כהלכה

קיימים במאגר 22 עלונים להורדה מיידית. שימו לב: פעילות העלונים הסתיימה

עלון ונשמרתם על ל”ג בעומר

עלון ונשמרתם בדרכים לילדים – חינוך לזהירות בדרכים

מדריכי זה”ב כהלכה למשפחה ולנהג

שימו לב: פעילות מדריכי הזה”ב הסתיימה, אין לשלוח פניות בנושא. תודה

מאמר נהיגה והליכה במסילת הישרים

במיוחד עבורכם יקירי קוראי הבלוג, אני מצרף לכאן את המאמר “נהיגה והליכה במסילת הישרים” מאת הרב יעקב ישראל הכהן בייפוס שליט”א בעל מחבר ספר ‘ילקוט לקח טוב’.
המאמר – שנכתב במיוחד עבור ספרי ‘נתיבות חיים‘ – עוסק בחינוך לזהירות בדרכים, מידות טובות בדרכים ודברי מוסר, לנהגים ולהולכי רגל.

קראו ותחי נפשכם!

פרקי חיזוק לנוהגים ברכב ולהולכי רגל, על פי השקפת התורה

נתיב חייו של האדם נמשל לדרך ארוכה ומפותלת, כאשר המהלך או הנוסע בה נתקל לעתים קרובות במפריעים שונים ומשונים ועליו להתמודד עימהם. לצורך זה נדרשים הולכי הרגל וכן הנהגים להכיר את הקשיים וללמוד כיצד להתגבר עליהם. כך האדם העולה על מסלול דרכו בחיים ביום היוולדו, ומגיע אל מחוז חפצו בעת השיבו את נשמתו לבוראו, חייב ללמוד ולשנן היטב כיצד להלך במסילת הישרים, כדי שיוכל למלא את חובתו בעולמו כראוי. או-אז יוכל לעמוד בנסיונות, הלא המה הקשיים והמפריעים בדרכו, ולעשות את רצון ה’ כראוי וכנדרש. אזי ייאמר עליו לכשיגיע למחוז חפצו – “בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו” (תהילים קכו).

במאמרנו זה אנו באים להפוך את הנלמד על ידי המשל (מסלול חייו של האדם) – למלמד. דהיינו, המשל יהיה הידיעה הברורה שללא ידיעת הלכות וללא רכישת מידות טובות, לא ניתן לעבור את מסלול החיים בהצלחה. והנלמד: חובותיהם ההלכתיות והמוסריות של הולכי הרגל והנוהגים ברכב. כל בר-דעת חייב להבין שגם בשטח זה ישנם הלכות וכללים וכן הנחיות מוסריות, כיצד להלך בדרכים ואיך לנהוג בהם. אם נשכיל לנהוג בכל אלה כהלכה, נזכה להצלת חיים שלנו ושל אחרים. ולהיפך, ללא לימוד ושינון החובות המוטלות עלינו בנידון זה, התוצאות עלולות להיות, חלילה, הרות אסון רחמנא ליצלן.

רבותינו לימדונו שעבודת תיקון המידות, הינה דבר הדורש עמל ויגיעה ברכישת הידיעות הנחוצות ובהוצאתן אל הפועל. במסגרת עבודה זו, יש צורך לשנן ולחזור ולשנן גם דברים פשוטים וידיעות יסודיות. על כן הבה ננסה לציין כאן כמה נקודות חיוניות, שעל ציבור הנהגים והולכי הרגל ללמוד ולשנן. כאשר המטרה היא להביא את הדברים לתודעתנו, ולהחדירם בתוך נימי נפשנו, כדי שנוכל לעמוד במיגוון המצבים הקיים בדרכים.

יש להדגיש שההתבוננות בנושא של תיקון המידות בפרטים הנוגעים לחובת הזהירות בדרכים, הינה חובה כפולה ומכופלת. שכן מדובר כאן באחד הערכים הגדולים ביותר – חיי האדם. כל סטיה קלה מהדרך שבה צריכים לנהוג האוחזים בהגה וכן הולכי הרגל, עלולה לגרום חלילה לתאונות רחמנא ליצלן! אשר השלכותיהן רבות מאד, אפילו אם הן יסתיימו בפגיעות קלות, יחסית. קל וחומר כאשר נקפד בעטיין פתיל חייהם של בני אדם, מה נורא הדבר! עד כמה גדולה האחריות!

מעשים שבכל יום מעידים, שאיבוד חיי אדם אינו קשור בימינו לשדה הקרב, או למעשים נפשעים של עבריינים מושחתים. הדבר עלול לקרות ח”ו לבני אדם הגונים ביותר עדיני נפש ואצילי רוח, הרחוקים מרחק רב משפיכות דמים. אם רק לא יקדישו את מלוא תשומת הלב הנדרשת בהתנהגות בדרכים, או-אז חיי עצמם וחיי אחרים נתונים בסכנה של ממש. כל זה עלול לקרות, אם לא ילכו כשורה ולא ינהגו כהוגן!

מה גדולה היא, איפוא, החובה ללמוד סוגיא זו היטב, ולשנן את כללי היסוד הנדרשים. כללים אלה מעוגנים בהלכות הנוגעים לנושא, אשר לובנו בספרי הפוסקים, ולוקטו בספר זה. יחד עם זאת, יש לייחס חשיבות רבה לבירור מה הן המידות הטובות שעלינו להשריש בנו, ואלו מידות רעות יש לשרש מקרבנו, כדי שנעלה על מסילת הישרים ונהלך באורחות הצדיקים.

זהירות במסילת הישרים

הספר החשוב “מסילת ישרים” שנתחבר על ידי הרמח”ל, נתקבל בעם ישראל כאחד מספרי המוסר היסודיים. ספר זה בנוי כידוע על “סולמו” של רבי פינחס בן יאיר (עבודה זרה כ:): “תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות” וכו’. ועל זה אמר ה”מסילת ישרים” בהקדמה: “והנה על פי הברייתא הזאת הסכמתי לחבר חיבורי זה, ללמד לעצמי ולהזכיר לאחרים תנאי העבודה השלימה למדרגותיהם”.

בהתעסקנו כאן בעניני המידות הקשורים ליושר ההליכה וההנהגה במסילה (דהיינו הכביש), יכולים הדברים הנ”ל של רבי פינחס בן יאיר להיות נר לרגלינו ולהאיר את דרכנו שכן מצווים אנו במצות “ונשמרתם מאד לנפשותיכם” שהיא בכלל חובת הזהירות הכללית של שמירה וזהירות במצות התורה. לכן נפתח במידה הראשונה אליה מביאה התורה – מידת הזהירות. ונראה כיצד מדריכה אותנו התורה גם לזהירות בדרכים.

וזה לשון ה”מסילת ישרים” בתחילת דבריו בביאור מידת הזהירות (פ”ד): “הנה ענין הזהירות הוא, שיהיה האדם נזהר במעשיו ובעניניו. כלומר, מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו הטובים הם אם לא, לבלתי עזוב נפשו לסכנת האבדון חס ושלום, ולא ילך במהלך הרגלו כעיוור באפילה”. משפטים אלה היו יכולים להיאמר פשוטם כלשונם, גם אילו היו מכוונים אל ציבור הנהגים והולכי הרגל בלבד.

עיקרה של מידת הזהירות היא, כפי שמתבאר כאן ובהמשך דבריו – שימת לב. התורה מחנכת אותנו לשים את לבנו למעשינו, ולפעול בזהירות ובערנות. הנביא ירמיה מוכיח את בני דורו, אומר ה”מסילת ישרים” (שם), על היותם נגועים במידה הרעה הזו של אי שימת לב למעשיהם, ואומר עליהם (ירמי’ ח): “כולו שב במרוצתם כסוס שוטף במלחמה”. נקל לתאר בעין הדמיון, סוס קרבות השועט בדהרה לעבר המטרה שאליה מדרבן אותו הרוכב. במצב כזה אין ביכולת הסוס להבחין בחפצים המונחים בדרכו, והוא רומס, שובר ומנפץ את כל הנקרה לו בדרכו. כך מגדיר הנביא את מעשי אדם, כשהם נעשים מתוך אי שימת לב.

דומה שאין הגדרה קולעת יותר לדוהרים על הכביש במכוניותיהם, ללא הבחנה ושימת לב יתירה. יאים הם לתואר: “סוס שוטף במלחמה”. אבל האמת היא שהגדרה זו לוקה בחסר, לאור דברי הרמח”ל בפרק הנ”ל: “והנה דבר זה (הזהירות) דבר שהשכל יחייבהו ודאי, כי אחרי שיש לאדם דעה והשכל להציל את עצמו ולברוח מאבדון נשמתו, איך יתכן שירצה להעלים עיניו מהצלתו? אין לך פחיתות והוללות רע מזה ודאי. והעושה כן, הנה הוא פחות מהבהמות והחיות אשר בטבעם לשמור את עצמם”. נמצא לפי זה, שמי שאינו נזהר בכביש הן כנהג והן כהולך רגל בקיום מצות “ונשמרתם”, הינו במצב נחות יותר מ”סוס שוטף במלחמה”.

בנידון דידן, יש להכפיל את חובת הזהירות, שכן כאן מדובר בזהירות שלא להזיק לו ואף לא לאחרים. אין ספק בכך שחובת הזהירות שלא לפגוע באחרים חמורה יותר מהחיוב של “ונשמרתם לנפשותיכם”, המחייב אותנו לשמור על עצמנו. וכך מובא בספר “מעשה איש” (ח”ד עמ’ קמג): כשהיה מרן ה”חזון איש” זצ”ל מדבר על הזהירות הדרושה בדרכים, במציאות של ימינו, היה נוהג לומר: “הנהג אולי אינו זוכר את דברי התוספות (בבא קמא, כג. ד”ה וליחייב), האומרים שיותר משצריך האדם לשמור ולהיזהר על עצמו שלא יוזק, עליו להיזהר ולשמור עצמו לא להזיק את זולתו”. בל נשלה את עצמנו לחשוב שחלק זה של זהירות הנוגע לשמירת שלימות חייהם של אחרים, נוגע לנוהגים ברכב בלבד. גם הולכי רגל עלולים לגרום נזק לאחרים על ידי אי זהירות מצידם. וזה בשני אופנים:

האופן הראשון הוא הדוגמא האישית. לשמירה נאותה על הכללים והחוקים של זהירות בדרכים, יכולה להיות השפעה חיובית על הרואים את הנזהר, בבחינת “כזה ראה וקדש”. כנגד זה רבה המכשלה הנגרמת על ידי המזלזלים ואינם מקפידים על כללי הזהירות, בהשפעתם השלילית על רואיהם. כבר קרו אסונות לא מעטים שבהם נפגעו ילדים, והוכח בעליל שהם נפגעו כי חצו את הכביש שלא בזהירות, בעקבות אי-זהירות של מבוגרים מהם. המבוגרים אמנם ניצלו, אך הקטנים שהלכו בעיקבותם נפגעו. אולם גם אם לא היה המקרה מסתיים באסון, מן הראוי לגנות הנהגה מזולזלת של מבוגרים, כי לעולם לא ניתן לשער עד כמה הנהגה קלוקלת שכזו, עלולה להשפיע על אחרים, צעירים ומבוגרים, ולהחליש אצלם את תודעת הזהירות בדרכים.

האופן השני, עלה פעם לדיון באחד השיעורים המאלפים של הגר”י זילברשטיין שליט”א. הוא סיפר על מקרה מזעזע שאירע בעיקבות חציית כביש לא זהירה, של הולך רגל. הלה חצה את הכביש בפתאומיות במקום שלא היה מיועד לחצייה, בלי לשים לב לאוטובוס שנסע לדרכו על הכביש. נהג האוטובוס שהבחין ברגע האחרון באיש, נאלץ לבצע עצירת פתע, וכתוצאה מכך אשה שעמדה באוטובוס נפלה ונחבלה. היא הובהלה לבית החולים ושם אובחן שהיא סובלת משטף דם בראשה, ולמרבה הצער היא נפטרה לאחר זמן קצר.

האיש אשר חצה את הכביש, המשיך בדרכו כאילו לא אירע דבר, וספק אם ידע כלל מה הוא גרם ברשלנותו. למעשה קבע הרב זילברשטיין בנחרצות שהוא נחשב כרוצח. והוא סיכם את הדיון באמרו: צריכים לדעת באופן הברור ביותר, אדם שבגינו נגרמה תאונה קטלנית – כתם של רוצח מוטבע על מצחו! (יצויין שירידה פתאומית לכביש, עלולה גם לגרום לכך שנהג שינסה להימלט מדריסה, יסטה מדרכו ויפגע באחרים.)

מהי דרך קניית מידת הזהירות?

לא נותר לנו עתה, אלא לשאול את עצמנו מה ניתן לעשות כדי לרכוש את מידת הזהירות, לבל ניכשל חלילה בנסיעה או בהליכה לא זהירה? תשובה לשאלה זו אנו מוצאים בדברי ה”מסילת ישרים” בפרק ד’ שכותרתו “בדרך קניית הזהירות”. נעתיק משם מקצת דבריו על אחת הדרכים, זו המומלצת לכל ההמון כולו: “אך ההערה לכל ההמון, הנה הוא בענין שכר ועונש עצמם, בראות עומק הדין עד היכן מגיע. אשר באמת ראוי להזדעזע ולהתחרד תמיד, כי מי יעמוד ביום הדין ומי יצדק לפני בוראו? באשר השקפתו מדוקדקת על כל דבר קטן או גדול”.

דבריו מכוונים כמובן לנושא הכללי של זהירות בנוגע לכל עבודת ה’. אולם ניתן למצוא בדבריו הנחיה לנידון דידן. מכאן תצא הקריאה לכל איש ישראל ההולך והנוהג בדרך התורה: תן לבך להיות זהיר במעשיך, שכן אם תנהג בחוסר זהירות אתה עלול לשאת בתוצאות חמורות אשר עליהן תצטרך לתת את הדין. והמסקנה, כלשון הזהב של הרמח”ל בחתימת פרק זה: “נמצא שאין לאדם הרוצה לפקוח עיניו, פיתוי שיוכל להתפתות בו לבלתי הזהר במעשיו תכלית הזהירות ודקדק בם תכלית דקדוק”. על כן יאמר לנהג אל תתפתה להיות יהיר שאינו זהיר, ולהולך הרגל אל תתחכם! “המחיר” של התפתות זו הינו יקר מידי, מכל הבחינות כפי שיתברר מ”דרשת” השוטר המובאת כאן.

סח לי ידיד שנהג במכוניתו בכביש בין עירוני סואן, ונתפס על ידי שוטר שראהו משוחח במכשיר טלפון תוך כדי נהיגה. השוטר הורה לו לעצור בצד הכביש, וביקש את התעודות הנדרשות. לאחר שבדק ומצא שעברו נקי מעבירות תנועה, אמר לו את הדברים דלהלן: “הפעם אני מסתפק באזהרה בלבד, אולם ברצוני לומר לך כמה מלים. אני רוצה לשאול אותך”, אמר השוטר, “האם הינך יורד לסוף משמעות המעשה שעשית? האם נתת את לבך לתוצאות העלולות להיגרם כתוצאה ממנו? האזן נא לדברים שאומר אליך ושים לב אליהם, זה בודאי יעזור לך בעתיד, שלא לחזור על מה שעשית או לעשות דבר הדומה לו”.

וכאן הוא החל לתאר בפניו, את המשמעות של המעשה שעשה, בצורה משכנעת ונוגעת ללב. “ראה”, כך הוא פתח ואמר, “איני סבור שצריכים לראות הכל בצבע שחור, לכן לא אומר לך שברשלנותך יכולת להרוג בני אדם. תאונה קטלנית אינה נחשבת בעיני הנהגים כדבר המצוי, ולכן הם רואים זאת, שלא בצדק, לדבר לא סביר, וממילא הם אינם חוששים לו כל-כך. אולם בוא נדבר על מקרה פשוט שכל בר-דעת יסכים לו, ויבין שהסבירות שהוא יקרה, היא גבוהה מאד”.

“אתה היית שקוע בשיחה, ואי שימת לב למשך שניה אחת, היתה עלולה בהחלט לגרום לנגיעה קלה במכונית הנוסעת לפניך או בזו שמאחוריך. אתה נחרד ונבהל, יוצא החוצה ומגלה שב”ה רק פציעה קלה נגרמה ליושבי הרכב השני. בוא ונחשוב מהי משמעות פציעה קלה. אמבולנס, בית חולים, איבחון של פגיעה קלה באבר חיצוני או פנימי. פגיעה קלה כרוכה לעתים קרובות באישפוז, טיפולים, כאבים. היא יכולה גם לגרור אחריה תקופת שיקום למשך כמה שבועות או יותר. התרוצצויות, התיעצויות, יסורי גוף ונפש. אם מדובר בראש משפחה שכתוצאה מכל זה נעדר במשך תקופה מן הבית, הרי כל חיי הבית משתבשים, מי ימלא מקומו בעבודה? מי יפקח על הילדים? ועוד ועוד”.

“הנך מסכים איתי, שכל זה יכול לקרות, כתוצאה משיחה קצרה בעת הנסיעה? אמור לי, אם כן, האם הינך מוכן לקחת על עצמך את כל ה’תיק’ הזה אשר נחת בגללך על משפחה שלימה?! ודאי שלא!! אם כן מהיום ואילך אל תעשה שטויות, סע בזהירות”.

ואנו נחתום בדברי ה”מסילת ישרים” (פרק ב’) : “וחכמינו ז”ל אמרו (מועד קטן ה) “כל השם (מלשון שומה והתבוננות) אורחותיו בעולם הזה, זוכה ורואה בישועתו של הקב”ה”.

זריזות או פזיזות?

השלב הבא בסולמו של רבי פינחס בן יאיר, הוא מידת הזריזות. רכישת מידה נעלה זו, הינה הכרזת מלחמה נגד העצלות המוטבעת באדם מעצם טבעו. על זה אומר ה”מסילת ישרים” (פרק ו): “ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך, צריך שיתגבר נגד טבעו, ויתגבר עצמו ויזדרז. שאם הוא מניח עצמו ביד כבדותו, ודאי שלא יצליח… וכן מנו חכמים בדברים הצריכים חיזוק, תורה ומעשים טובים. ומקרא מלא הוא ‘חזק ואמץ’ וגו’, כי חיזוק גדול צריך למי שירצה לכפות את הטבע אל הפכו”.

שימת הדגש על מידת הזריזות ומקומה הנכבד בעבודת ה’, כפי שהיא מתוארת בפרקי הזריזות בספר הנ”ל, עלולה גם להתפרש שלא כהלכה. אם יבוא אדם ויאמר שאינו נוהג בכביש בעצלות וברפיון ידים, אלא הוא מזדרז להגיע אל מחוז חפצו במהירות האפשרית, נאמר לו שאין זו זריזות אלא פזיזות. ובודאי שאין לכלול מגמה נפשעת ונפסדת זו, בכלל מידת הזריזות.

אף על פי כן נודעת חשיבות רבה למידה חשובה זו, גם באשר להליכה ונהיגה זהירה ומבוקרת. שכן בגַנוֹתו את בקשת המנוחה והעצלות, שהיא היפך הזריזות, אומר הרמח”ל (פרק ט): “ואמנם צריך שידע האדם כי לא למנוחה הוא בעולם הזה, אלא לעמל וטורח. ולא ינהג בעצמו אלא מנהג הפועלים העושים מלאכה אצל משכיריהם… וכדרך יוצאי הצבא במערכותיהם, אשר אכילתם בחיפזון ושנתם עראי ועומדים תמיד מוכנים לעת קרב” וכו’.

בפירוש “פתח המסילה” דייק מלשון הרמח”ל כאן, שענין הזריזות אינו דבר השייך לגוף עצם עבודת ה’ וקיום המצוות בלבד. אלא יסוד ושורש מעלת הזריזות, היא הידיעה וההבנה שענין זה קשור לכל מהותו ולכל עניניו. ואם כן המשמעות המעשית של הדברים לנושא הנידון במאמר זה, היא הדריכות הנדרשת מאדם הנע בכביש ברגל או ברכב. לעולם אין לסמוך על כך שהתנועה מתנהלת כסידרה ואז אפשר לעבור את הדרך בשלום גם ללא דריכות ועירנות, שכן תמיד קיימת אפשרות ל”הפתעות” מצד נהגים והולכי רגל החורגים מהדרך הנאותה. לעתים חריגה זו באה בשוגג עקב תקלות למיניהם או מאי שימת לב בשגגה. ובמקרים רבים היא נובעת מכך שבני אדם פושעים, והופכים בפזיזותם מקום ציבורי למקום סכנה.

על כן יש להזהיר את ההולכים ואת הנוהגים כאחת: אל תהיו שאננים או עצלנים, אלא היו “כדרך יוצאי הצבא במערכותיהם… ועומדים תמיד מוכנים לעת קרב”. הכבישים הפכו להיות בימינו לשדה קרב של ממש, ולעתים אף לשדה קטל רחמנא ליצלן, על כן נדרשת מהציבור עירנות מירבית, ודריכות הלוקחת בחשבון בכל עת, את ההתרחשויות העלולות לצוץ בכל רגע.

על כגון דא אומר ה”מסילת ישרים” בפרק הנ”ל: “כי הנה האדון ברוך הוא עשה את האדם בעל שכל נכון וסברא נכוחה, לשינהג עצמו על דרך טוב, וישמר מן הדברים המזיקים אשר נבראו לענוש את הרשעים. ומי שירצה שלא ינהג עצמו בדרך החכמה ויפקיר עצמו לסכנות, הנה אין זה בטחון אלא הוללות”.

מו”ר הגה”צ ר’ דוב יפה שליט”א רגיל להתריע בפני הנוהגים ברכב על הצורך להיות דרוך ועירני בשעת הנסיעה, באומרו: כאשר אני שומע על נהג המספר שנרדם על ההגה ובחסדי שמים לא קרה שום דבר, אני אומר לו אין זה נכון! בהחלט קרה דבר! הנהג שהגיע למצב שבו הוא נרדם בעת הנהיגה, עבר על עבירה, ואין זה משנה כלל אם ניזוק או לא. איך שלא יהיה, הוא עבר עבירה ועליו לשוב בתשובה!

הג”ר משה סמסנוביץ שליט”א סיפר על הגר”י קמינצקי זצ”ל ראש ישיבת תורה ודעת בארה”ב, שנסע פעם במכונית שנהג בה תלמיד חכם אחד. במהלך הנסיעה החל הנהג לפלפל עמו בדברי תורה. הגר”י חשש שמא הנהג יסיח דעתו מהריכוז הנדרש לנהיגה, ואמר לאותו תלמיד חכם: “ר’ שלמה, לא עתה! ‘אל תרגזו בדרך כתיב'”.

נקודה נוספת הראויה לציון באשר לזריזות שלא במקומה, מוגדרת במטבע לשון ידוע: “מוטב להקדים חמש דקות מאשר לאחר בשתי דקות”. הדברים אמורים לגבי אלה המאחרים לצאת לדרכם, או במקרה הטוב הם מחכים תמיד לרגע האחרון. לכאורה נראית כאן זריזות, אך היא אינה ראויה לתואר זה. זוהי פזיזות ורשלנות שתגרור בעקבותיה חפזון כדי להשלים את הזמן החסר. כנגד “זריזים” כגון אלה אפשר להמליץ את הנאמר (תהילים קיט) “חשתי ולא התמהמתי” כלומר זריזות שנראתה בי, היתה זריזות של אמת ולא נזקקתי לה בגלל שהתמהמתי. יהי חלקנו עם הזריזים והזהירים, באופן הנכון והמועיל.

גאווה

בהמשך ספרו ממשיך הרמח”ל לעלות אל השלב השלישי בסולם – מידת הנקיות. מידה זו כוללת מספר רב של עבירות ומידות, אשר בני אדם נגועים בהם במיוחד ויש להתנקות מהן. בין המידות המנויות שם, ישנן כמה הנוגעות לנושא הנידון כאן.

הראשונה שבהן זו מידת הגאוה, שהיא שורש למידות רעות נוספות המהוות תולדות למידה מגונה זו. על הגאוה נאמר (משלי טז) “תועבת ה’ כל גבה לב”. בחז”ל מצינו (סוטה ה.) שהקב”ה אומר על הגאוותן “אין אני והוא יכולין לדור בעולם”. ובודאי אין זה מקרה שבעל “אורחות צדיקים” פותח את ספרו ב”שער הגאוה”. וזה לשונו בפתח דבריו: “השער הראשון נדבר על מידת הגאוה, ומה טוב שנזדמן תחילה לכל השערים, מפני חיוב האדם להיבדל ממנה. כי היא פתח לרעות רבות, ולא ראינו כזאת לרעה בכל המידות. לכן צריך האדם להתחכם להנהיגה אל המנהג הראוי, ולדחות אותה במקום שאינה ראויה בו”.

נהיגה במכונית שהיא מכשיר רב עוצמה, מפתחת אצל האוחז בהגה תחושה של חשיבות אשר המרחק ממנה אל הגאוה הינו קצר ביותר. הנהג היוצא לדרכו עלול מאד להיתפס להרגשת עליונות מצד אחד, ולהתיחס לאחרים ברגשי בוז, מאידך. זוהי בלי ספק גאוה שיש לדכא אותה, מפני שהיא במקום שאינה ראויה בו. כי בעטיה יבואו הנהגות מסוכנות, כאשר המניע שלהן הוא טיפוח הגאוה ושחצנות. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בנושא העקיפות, וניתן לומר שיש כאן בחינה של “שטן מלפנינו ומאחורינו”.

הכוונה היא לתחרות בין נהגים, שהיא לעתים גלויה ופעמים רבות סמויה. נהג הסבור שהרכב הנוסע לפניו מעכב אותו בדרכו, מחליט ללמד אותו לקח ועושה כל מאמץ לעקוף אותו. כך נולדות עקיפות מסוכנות, ומכאן קצרה הדרך לתאונות רח”ל. והוא הדין לגבי ה”שטן” שמאחורינו. הכוונה למכונית הנוסעת מאחורינו ומבקשת לעקוף בכל מחיר. גם כאן יש לגאוה מה לומר: “הוא יעקוף אותי?”, “מה פתאום”, “לא בא בחשבון”, “בשום פנים ואופן לא אתן לו לבצע את העקיפה”. “אני ראשון והוא אחרון”.

נעתיק בענין זה קטע ממאמרו של הרב דוד סלומון שליט”א בספר “אל המקורות” (עמ’ 140), ונוכל ללמוד ממנו כיצד מתמודדים עם בעיה כזו:

והרי תיאורו של נהג: “…אני נוסע בכביש במהירות נורמלית, ופתאום אני שומע מאחורי צפירות עצבניות. מה זה מכבי-אש או מגן דוד? אני מסתכל במראה ורואה מאחורי אחד גאוותן במכונית יוקרתית. ממהר הבחור. עוד לא הספקתי להסתכל, והנה הוא שוב צופר. יש לו צפצפה חזקה. מה הוא רוצה שאני אעלה על המדרכה בשביל מילוי תאוותו הנובעת מגאוותו, שיראו איך הוא טס במכוניתו? באמת, אני מכיר נהגים שהיו כבר מלמדים אותו לקח, ונוסעים כמה קילומטרים במהירות בינונית, ולא היו נותנים לו לעקוף אותם”.

“אבל פתאום אני נזכר בעני אחד ליד התחנה המרכזית שמושיט את היד וצועק: ‘נדבה!’ ופתאום הנהג הזה והעני ההוא נהיו אצלי אחד. רק שהנהג הזה אינו מבקש נדבה של פרוטות. אני שומע מהצפצפה שלו כאילו קול בוקע ממנה ואומר: ‘נדבה! תנו לי כבוד, עשו טובה ותזרקו לי כמה פרוטות של כבוד!’ פתאום נהיה לי קל על הלב. כל החשק ללמד אותו לקח (בגלל הגאוה שלי), עבר לי. כבר סימנתי לו שאני זז הצידה ובהזדמנות הראשונה איפשרתי לו לעבור אותי. היתה לי הרגשה מצוינת, לתת נדבה כסף זו מצוה, ולתת נדבה כבוד זו לא מצוה? המסכן ההוא זקוק לזה מאד, ראיתי כמה צרח וציפצף”. עד כאן דבריו.

הנה לנו דוגמא כיצד ניתן להפיג את העקשנות הנובעת מגאוה, על ידי שינוי השם. נקרא לזה “נדבה” למעונין לעקוף אותנו, או נחליט לגמול חסד עם זה שמתעקש לנסוע לפנינו ומונע את עקיפתנו. ובין רגע ימוג עשן הגאוה הבוקע מתוכנו, והריווח הגדול יהיה שלנו.

גם לעבר הולכי הרגל שולח הנהג הגאוותן את חיציו, ואומר מי הם ומה הם שאתחשב בהם?! הם מבקשים לחצות את הכביש? אני אטאטא אותם מכאן על ידי צפירה חדה, ואראה להם מי הוא כאן המלך. הוא בז להם בלבו, וכתוצאה מכך אינו מתחשב בהם. הוא הדין לענין מתן זכות קדימה, הן בצדק והן שלא בצדק. בכל המקרים האלה ודומיהם, יש להתבונן ולבדוק האם הצדק והיושר הם המנחים את האוחז בהגה, או שמא מידת הגאוה ותאוות הכבוד? שימת לב לענין זה, תביא בודאי תועלת מרובה, תפחית את המתח ותהפוך את הנסיעה לרגועה ובטוחה יותר.

זהירות מכעס

אחד הענפים המשתרגים ממידת הגאוה, זה הכעס. הגר”י זילברשטיין שליט”א מוסר בשם המשגיח דפוניבז’ הגה”צ ר’ יחזקאל לוינשטיין זצ”ל שהמכה הנוראה של תאונות הדרכים, היא ביטוי למה שנאמר בתוכחה (דברים כח) “ונתן ה’ לך שם לב רגז” וכן “ישלח ה’ בך את המארה את המהומה” וגו’. שכן חלק ניכר מהתאונות מתרחש בגלל כעס ורוגז של נהגים המתלהטים וכועסים על דברים שלא מוצאים חן בעיניהם.

אין צורך להאריך בגנותה של מידה רעה זו. די אם נזכיר את דברי ה”מסילת ישרים” החמורים בפרק הנ”ל: “הנה יש הרגזן שאמרו עליו בנדרים (דף כב) ‘כל הכועס כאילו עובד עבודת אלילים’. והוא, הנכעס על כל דבר שיעשו נגד רצונו ומתמלא חימה, עד שכבר לבו בל עמו ועצתו נבערה. והנה איש כזה כדאי להחריב עולם מלא אם יהיה יכולת בידו, כי אין השכל שולט בו כלל, והוא סר טעם ממש ככל החיות הטורפות. ועליו נאמר (איוב יח): ‘טורף נפשו באפו, הלמענך תעזב ארץ’. והוא קל ודאי לעבור כל מני עבירות שבעולם (כולל עבירות תנועה), אם חמתו תביאהו להם. כי אין לו מניע אחר אלא כעסו, ואל אשר יביאהו ילך”.

כעין הדברים האלה מובא גם בספר “אורחות צדיקים” (שער י”ב): “ואתה רואה בני אדם כשהם כועסים ומחזיקים בכעסם, אינם משימים על לבם על מה שעושים, ועושים הרבה ענינים בכעסם מה שלא היו עושים בלא הכעס. כי הכעס מוציא שכלו של אדם מקרבו, עד שמרבה דברי הכעס ונכנס במחלוקת וקינטורים”.

ישנם דברים רבים העלולים להביא נהגים לכלל כעס, ובמיוחד כשמדובר באדם שעדיין לא נגמל ממידת הגאוה. כמו שאומר בעל “אורחות צדיקים” בסוף הפרק הנ”ל: “הכעס נוטה מאד אל הגאוה, ואין הכועס נמלט מן הגאוה”. אדם כזה עלול להגיע לנקודת הרתיחה על ידי כל דבר שהוא נגד רצונו ותכניתו שקורה בכביש. הולכי רגל שהולכים להנאתם על הכביש, רמזור שהתחלף לאדום בדיוק כאשר רצה לחצות את הצומת, נהג המתנהל לאיטו, פקקי תנועה, פסי האטה ועוד.

כאשר האדם יתרגל להביט בעין טובה על הבריות וילמד לדון כל אחד לכף זכות, הוא ימצא שרוב הסיבות להתרגזותו אינן קיימות כלל. נפשו תהיה שלוה והוא ישב ליד ההגה נינוח וסלחן. יחד עם זאת יש להתחזק באמונה ולזכור שהכל בא מאת ה’, ולפיכך אין מקום לכעוס ולהתלונן על אחרים.

ונסיים פרק זה בדברי “אורחות צדיקים” בפרק הנ”ל: “ציוו חכמים להתרחק מן הכעס עד שינהג עצמו שלא ירגיש אפילו בדברים המכעיסים, עד שיעקור הכעס מלבו. וזוהי הדרך הטובה ודרך הצדיקים – הם נעלבים ואינם עולבין, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים באהבה ושמחים ביסורים, ועליהם הכתוב אומר (שופטים ה): ‘ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'” (שבת פח:).

אחריות

ישנה פרשה בתורה העוסקת ב”תאונה” שאירעה על אם הדרך, ומדבריה נוכל לעמוד על דבר נוסף שצריך להנחות עוברי דרכים. הכוונה לפרשת עגלה ערופה, המלמדת אותנו יסוד גדול, ומן הראוי הוא לחתום בו את דברינו. על הפסוק (דברים כא) “ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו”, שנאמר שם, אומר רש”י: “וכי עלתה על לב, שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה”. משמע מדבריו, שאילו היו פוטרים את האיש בלא מזון ובלא לויה אכן היו נחשבים לשופכי דמים. ויש לתמוה מה פשעם ומה חטאתם?

הסברם של דברים: אדם היוצא מעיר ללא לויה ובלא צידה, רוחו נכאה. הוא שפל בעיני עצמו וחש בדידות מדכאת, כי הוא סבור שאף אחד אינו מתענין בו. אי-לזאת אם  יותקף בדרכו על ידי אנשי בליעל האורבים לעוברי דרכים, לא יהיו לו עוז וזקיפות קומה כדי להאבק עמהם ואף לא לברוח מהם. לפיכך מי שלא לווה אותו ולא נתן לו צידה לדרך, נעשה שותף לרוצחיו.

על צוארו של מי אפשר להטיל אשמה כבדה זו? על צואריהם של זקני העיר! מדוע? כי עליהם להיות אחראים למה שמתרחש בעירם. כאן מלמדת אותנו התורה פרק בנושא האחריות, והוא עיקר גדול שנכלל בחובת האדם בעולמו. על האדם להיות אחראי על מעשיו, ועל כל מה שמסתעף מהם. אין זו חובה המוטלת רק על בית הדין או ראשי הציבור. למעשה דורשת התורה אחריות מכל איש ואיש מישראל.

דבר זה מוצא את ביטויו בכלל שאמרו חכמים “אדם מועד לעולם”. אין תירוץ או התנצלות על ידי טענת “שוגג הייתי” ואפילו לא “אנוס הייתי”, כי האדם חייב להיות אחראי על מעשיו בכל עת ובכל מצב. זהו אולי הא”ב שכל נהג צריך לשים על לבו מרגע קבלת רשיון נהיגה, לחוש אחריות על כל המתרחש בכביש.

סיפר תלמיד חכם ידוע ששאל את הגאון הגדול הגראי”ל שטיינמן זצ”ל האם כדאי שיקנה מכונית כדי לחסוך על ידי זה זמן רב. תשובתו המיידית היתה: “בהחלט, לא!” אולם לאחר שנתבררה הנחיצות המיוחדת שיש ברכישת המכונית במקרה של השואל, אמר לו שיוכל לעשות זאת בתנאי אחד, שיקבל על עצמו להרבות בעשיית חסד במכוניתו.

דברים דומים כותב הגרח”י גולדויכט זצ”ל בספרו “אסופת מערכות” (ח”ב עמ’ רצט): חוסר הזהירות ההרפתקנית של האוחזים בהגה נובעת ללא ספק מתחושת זילות עמוקה – זלזול עד כדי פשיעה בנפש חיה. הנוהג ברכב צריך להיות חדור כל רגע בהכרה עמוקה ונוקבת שחיי אדם מסורים בידו, על כל המשמעות הכרוכה בכך. עליו לחוש עמוקות שמסור בידו כלי משחית נורא. עליו להרגיש כמי שנושא כלי נשק טעון בלתי נצור המכוון נגד חברו.

מן הדין היה, שטרם כל עקיפה וכדומה, לשאול שאלת חכם אם רשאים לבצעה, אם הינה הכרחית ומוצדקת. שהרי הדברים קל-וחומר, אם שאלות של איסור והיתר הנדחות מפני פיקוח נפש שואלים לחכם, שאלות של פיקוח נפש גופא על אחת כמה וכמה. עד כאן דבריו הנוקבים.

יצויין שנושא האחריות קשור גם להולכי הרגל. על כל אחד לדעת שבהתנהגותו בכביש לטוב ולמוטב, הוא לוקח על עצמו אחריות רבה. אם אדם אחראי הוא, בודאי ישתדל להראות דוגמא חיובית לאחרים, כדי שילמדו ממנו כיצד נזהרים. ויותר מזה יזהר שלא להוות דוגמא שלילית של חוסר השגחה וזהירות בלכתו ברחוב. גם לגבי היענות לבקשת ילדים לעזור להם בחציית כביש, יש לחוש אחריות ולעשות זאת בחיבה ובשמחה.

כמו-כן אל ימהר הולך הרגל להטיל אשמה ולהפוך את הנהגים לאחראים הבלעדיים למתרחש בכביש. עליו לזכור שהוא עצמו אחראי לשלומו ולשלמותו, ולהיזהר בדרכו.

תפילת הדרך

אלה הם מקצת הדברים שיש בהם כדי לעורר ולהתעורר לזהירות בדרכים, על פי השקפת התורה. לא נותר לנו אלא להתפלל ולבקש מאבינו שבשמים: “שתוליכנו לשלום ותצעידנו לשלום ותגיענו למחוז חפצנו לחיים ולשמחה ולשלום. ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך, ומכל פורעניות המתרגשות לבוא לעולם”.

טוב שתהא תפילה כזו שגורה בפי היוצאים לדרך ברכב או ברגל (גם כאשר אין את תנאי החיוב לברכה בשם ומלכות), או לחילופין אפשר לומר פסוקים או מזמורים המביעים את תלותנו בהקב”ה. אם נזכור תמיד ש”הנה כהגה ביד המלח… כן אנחנו בידך”, ניזכר גם שלא לעשות פעולות העלולות להסיר את שמירת הבורא עלינו, על ידי אי זהירות או זריזות שלא במקומה. כמו-כן נתרחק על ידי זה מהגאוה, כי זכור נזכור ש”הוא הנותן לך כח לעשות חיל”. הדבר יסייע בידינו להיגמל ממידת הכעס, ויעורר אותנו להיות אחראים למעשינו, כפי שרוצה ה’ יתברך.

יהי רצון שנזכה לקיים כנדרש את מצוות החינוך לזהירות בדרכים של ילדינו, ושיקויים בנו: “ה’ ישמרך מכל רע, ישמור את נפשך, ה’ ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם” (תהילים קכא).

למאמר על זה"ב ועל הספר נתיבות חיים - הלכות שמירת הנפש בדרכים, ולהרחבה - ראה כאן.

קורא יקר! נהנית מהמאמר? ✅ שלח כעת ל-3 מחבריך! 
יש לך דבר כלשהו להוסיף, להעיר, להאיר? אשמח שתכתוב אותו כאן למטה בתגובות! 👇