על חילוץ פיסי ועל חילוץ נפשי.
בעיירה קטנה אי שם במזרח אירופה, יוצא לו יהודי אחד מהעיירה לכיוון העיר הגדולה, נחפז לדרכו כשלפתע הוא מועד באבן ונופל לתוך בור עמוק אותו כרה ליצן אחד בדיוק שם.
החל מויש’ה צועק וצועק מתהומות הבור, בואו לחלצני, הצילו. הצילו.
כמה מאנשי העיירה ששמעו קול עמום מקצה העיירה, הלכו מתוך סקרנות לכיוון ממנו מגיע הקול וככל שקרבו, הקול הפך ברור יותר והנה הוא קול צעקה וזעקה להצלה.
הם החישו את צעדיהם, חיפשו ותרו אחרי מבוא הקול, עד שמצאו אותו. רכנו מעל פי הבור והנה זה מויש’ה, החתן של ר’ חיים הסנדלר. ספקו את כפיהם בחמלה ושאלו אותו, מויש’ה, מה העניינים, מה קרה, מי זרק אותך לכאן, מה אתה צריך, איך שם בבור?
ומויש’ה משיב להם חזרה, את כל השאלות תשאלו אחר כך, כעת תוציאו אותי מן הבור! מסתכלים הם עליו ואומרים לו, מויש’ה, מה אתך? האם לא היית אתמול בדרשת הרב בערב בבית הכנסת של החייטים?
איזה רב? מה דרשה, הוא צועק לעברם. אני עומד למות. הצילו. עם דיבורים תצילו אותי ממוות?
הרב אמר בדרשה אתמול בערב, מחזירים הם לו באדישות, שאין דבר העומד בפני הרצון, ואם רוצים אפשר. צריכים רק לרצות. אם תרצה, אם כן, מויש’ה לצאת מן הבור תוכל לצאת, ועתה היה שלום ותפסיק לעשות כל כך הרבה רעש.
מויש’ה לא מאמין למשמע אזניו, וצועק אליהם בחזרה, חברים, מה אתם שחים כעת ומדברים דיבורים ודורשים דרשות, אני שוקע בתוך הבור וכבר מרגיש את עקיצת הנחשים ואין לי אוויר, אני עומד למות, במחנק, הרגל שבורה, הזדרזו, הצילו את נפשי העלובה.
מסתכלים הם עליו בעיני עגל ואומרים לו, מויש’ה ידידינו. ומויש’ה מתפקע, מה ‘ידידינו’ עכשיו, אין זמן לדיבורים, הצילו. אך הם ממשיכים בשלהם – מויש’ה, מה הבעיה, תעלה לבד מן הבור, תפוס בקירות הבור, שים את רגלך על הזיזים הבולטים סביב הבור ועל גושי העפר שבו, ועלה, מה הבעיה? לא הגזמת? הן מדובר רק על בור בעומק 30 מטר סך הכל. למה אתה כזה מפונק ועצל.
הרגל שבורה, אמרתי לכם, איך אניח אותה, אי אי, כואב. אם רוצים, מויש’ה, יכולים הכל, תעלה עם רגל שבורה ואל תתפנק.
כעת מויש’ה כבר כמעט מיואש, והוא צועק אליהם כבר בקול ניחר, חלש ומדוכא, אנא אחים יקרים, הצילו, אני עומד למות, לא יכול. אי אפשר לי לצאת לבד מן הבור אנא רחמו עלי, רחמנים בני רחמנים, הוציאו אותי מיד, טרם יהיה מאוחר ואמות כאן עם הנחשים והעקרבים והמחנק.
לא, הם אומרים לו, לא תמות, אתה פשוט צריך להתאמץ ואז תצליח לצאת, אתה פשוט מתעצל, לא רוצה, ומפונק, וגם על תיקח את הדברים כל כך קשה, מה קרה בסך הכל, קצת בבור, צא ודי! איפוא למדת להתפנק כל כך?
מה השיב להם מויש’ה, אם עדיין יכול היה להשיב ולא היה זה כבר מאוחר מדי, את זה נדמיין לעצמנו בינתיים לבד.
מה אנו אומרים על אותם אנשי עיירה? אכזריים, נכון. אפילו רשעים מאוד, ואולי מטומטמים יותר מרשעים. אבל האמת היא, שלפעמים גם אנחנו נוהגים בדיוק כמותם מבלי לשים לב. לתומנו!
? ?
ניגש אליך חבר בעבודה/כולל; לוחש לך תלמיד; מספר לך בנך; מגלה לך אשתך; אומר לך שכן; שהוא בדיכאון, שהיא עם מחשבות אובדניות, שהיא הולכת עם מחשבות כפייתיות, שהוא בחרדות קבועות, שהיא חווה אבדן דרך, שהוא חש שקיעה וכו’ וכו’.
כל אלה משפטים המבטאים שהעומד למולך נמצא בתוך בור עמוק ואפל והוא זקוק באופן אקוטי לחילוץ נפשי. הוא גם נראה כך.
לא הוא הפיל את עצמו לשם, הוא נפל לשם, מעד/ה, מה אנחנו אומרים להם הרבה פעמים? עזוב, עזבי, זה יעבור, זה לא כלום, תתאמצי תצאי מזה, תחשוב טוב יהיה טוב, עשה כך וכך והכל יעבור, אמץ סגולה פלונית, תחשוב כך ולא אחרת, אכול מאכל אלמוני, שתה משקה זה, בקש/י ברכה מ”בבא” פלוני ויקרה לך נס, אם תרצה אתה יכול, אם תרצי תחשבי אחרת, למה את/ה מתפנק/ת כל כך, למה את לוקחת את החיים קשה, וכו’ וכו’.
הם נמצאים באותו הבור של מויש’ה, בעומק הבור, ואנחנו, מה אנחנו מגיבים? אנחנו מגיבים בדיוק כמו אותם אנשי העיירה העומדים על פתח הבור ומשוחחים בנחת עם מויש’ה על הדרשה של הרב מאתמול… ועל… [דרך אגב, נודע לי כעת שמויש’ה מיודענו כבר מת לצערנו, מכאב לב בעיקר, יהי זכרו ברוך, הלוויתו תצא וכו’.]
מצב נפשי קשה הוא לא כמו נפילה לבור, אלא נפילה לבור היא כמו מצב נפשי קשה.
נפילה למצב נפשי קשה היא בור אמיתי ממש, גדול, חזק ומאיים הרבה יותר מבור פיסי עשוי עפר ואבנים. רק אנשים שחיצוניות שולטת בכל חייהם אינם יכולים להבין פנימיות זו.
צריך לדעת, שאנחנו לא דור של חיצוניות אלא אנחנו דור שחינכו אותו לחיצוניות, אבל באמת בלב ליבנו אנו אוהבים ומשתוקקים לפנימיות. לאמת. הבעיה היא שלא מעט פעמים, אותם שדיברו איתנו נגד החיצוניות ובעד הפנימיות הם הם אותם אלו שחינכו אותנו לחיצוניות… אז מה זה חיצוניות ומה זה פנימיות? באמת כבר יצאנו מבולבלים. אבל אל-ייאוש, פנימיות יש רק אחת: האמת והמציאות. תורת אמת, עבודת המידות אמתית ותפילת אמת. מה המדד? מבחן התוצאה. לפנימיות יש רגליים כי היא האמת, והיא יציבה ומשמחת, באמת, לאורך זמן.
אדם שנמצא במצב נפשי קשה, בבור, עלינו לאחוז את ידו וללכת אתו צעד אחרי צעד, בקצב שלו, ולחלץ אותו חילוץ נפשי, בחכמה, באהבה, ברגישות ובסבלנות, מהבור שאליו הוא נפל.
אבל זה קשה. אנחנו משום מה מעדיפים להגיב כמו דיבורי אותם אנשי העיירה למויש’ה שבבור. אך אולי זה משום שגם אנחנו שקועים בבור ואין לנו כח לחלץ את הזולת חילוץ נפשי משם ולכן אנו פוטרים את מצפוננו בקלישאות ומנטרות שאפילו אנחנו לא מאמינים בהם?
בס”ד, עם העבודה, עם התפילה, עם תיקון המידות האמתית הפנימית, והיינו פיתוח האישיות והשמחה והאהבה וטוב הלב והרוגע, ועם מקצועיות והבנה עמוקה וכנה, נצליח ונעשה, וה’ הטוב יהיה בעזרנו תמיד ויציל את נפשותינו ונפשות ידידינו, חברינו, קרובינו ובני ביתנו לעולם. אמן.
קורא יקר! נהנית מהמאמר? ✅ שלח כעת ל-3 מחבריך! יש לך דבר כלשהו להוסיף, להעיר, להאיר? אשמח שתכתוב אותו כאן למטה בתגובות! 👇
כעת הבנתי פשט חדש במאמר חז”ל “גדול המחטיאו יותר מן ההורגו”. זה ממש זה וכמו שכתבת, נפילה לבור זה [כמו] מצב נפשי קשה. החטא (‘גדול המחטיאו’) הוא להרוג לאדם את הפנימיות (החלק הנפשי-רוחני), אף שפיזית הוא עדיין חי וקיים (‘מן ההורגו’) ועושה חילוף חומרים פיסי…
מדהים!
ידידי אברהם שלמה וידיד בית ישראל, ה’ ישמרך ויחייך, ויחייך לך באור פניו סלה,
מריבוי התגובות כאן ובאופן מיידי לאחר פרסום מאמר (פוסט) זה אני למד, שהנושא די בוער בציבור שלנו, החרדי.
נהניתי מדבריך ומהארת מאמר חז”ל באור אמת, ואני רק כמוסיף על דבריך היקרים, ברשותך, ומחזקם.
כשרוצים להגן על אידיאל חשוב וטוב, לבל ימוט, עלולים לפתח גסות הדעת וגסות המידות, אגרסיביות, נרקיסיסטיות ושלל מידות שהם הפך פיתוח האישיות הבריאה, העדינה, החומלת, השלווה, המיושבת בדעתה והרוגעת בים של טוב לב, מה שקוראים רבותינו הקדמונים: אדם בעל מידות טובות.
אם באידאל חשוב וטוב הוא כן, כיצד הוא נראה בהגנה על תורתנו תורת אמת בת 3333 שנה שאנו עמלים להעבירה במרוץ הלפיד להאיר ליבות דורנו והדור הבא אחרינו, נכדינו וניננו?
ואם שאלה זו נשאלת על ימים רגילים יחסית, מה נענה לשאלה זו, אבתריה חורבן השואה האיומה בה אבדו מיליונים מיקירנו ועלו בסערה השמימה ולקחו כל מחמודות נפש ורוח, נשמה ותורה, ויחרדו כל חכמי לב כיצד לשקם חורבן יהדות אירופה שהוא חורבן התורה, הלב נפש ונשמה של הכלל ישראל?
ההגנה על כל הקדוש והיקר לנו אחרי השואה מתוך חרדה קיומית אקוטית להצלת הכלל ישראל והתורה לבל תשכח מפי זרעו הביאה עלינו כמו פורענות נוספת ל”ע, עליה לא חלמנו. היא גרמה לנו להיות תדיר בחרדה ובשמירה על האידיאל הקדוש בן 3333 שנה, והפכנו להיות, תכופות, כמו ל”ע קוזקים של הקב”ה, כביכול לבל ימוט הוא.
ותדיר, כדי ליצור מסגרות, להעמיד חומות ולבנות מבצרים, השתמשנו בכלים כבדים וגסים, באגרים (מחפרון עם פטישון במשקל כמה טונות), טנקים וכדומה, שנתנו את אותותם על הדור הבא. זאת כי מחמת החרדה הקיומית לגורלה של תורה ושל עולם התורה, דיברנו שלא ברוגע, כעסנו, הפגננו, צעקנו בקול, וגם בשקט (וזו צעקה כואבת יותר), לחצנו, דחקנו, הפעלנו באופן מניפולטיבי והשתלטנו, עווינו חטאנו פשענו, וכל זה מתוך הכרח וכוונה טובה עם מטרה קדושה כדי לשמר ולהגן, לשרוד ולנטור את הירושה הגדולה בת 3333 שנה אותה אנו נושאים על גבינו השפוף למען שמו באהבה, ולא סתם ממידות נלוזות ח”ו.
ושמעתי בימי בחורותי באוזני מאחד מגדולי המחנכים בן הדור שעבר, שסיפר כי הוא שוחח פעם עם הרב שך זצ”ל שאמר לו “אני יצרתי מסגרות, ואתם מחנכי הדור הבא תפקידכם הוא להכניס לתוך מסגרות אלו תוכן ולנפוח בהם נשמה חיה”. והם הם הדברים.
מסגרות – זו חובה, מבצרים – זה הכרח, הגנה – זה דבר שאי אפשר בלעדיו, אבל חינוך ילדים זה לא מלחמה!! ילדים זה לא מטרה לחיצי לחץ וחרדה, תוקפנות ולעג, ותלמידים הם לא בשר תותחים, גם אם המטרה היא קדושה. לא בגלל שום סיבה אלא בגלל שילדים לא נועדו לזה. ילדים הם ילדים. טובים, רכים ותמימים, עם עיניים נוצצות.
חינוך זה שלווה, חינוך זה רוגע, חינוך זה להסתכל על החניך בעיניים ולקרוא את הרגשתו מתוך לב חומל ואוהב, מתוך רגש של שמחה וידידות, מתוך אריסטוקרטיה של קדושה.
אחד מגדולי המחנכים בדור אחרון! – רבינו החזון איש זצ”ל – כותב:
“מן המפסידים היותר עיקריים, היות מלמד לרבים בלתי שלם במידותיו. המחנך הבלתי שלם, הפסדותיו כפולים: בצד אחד אינו יודע תורת המוסר ואינו יודע על מה להקפיד, ומשגרם (=משגר אותם) בהנהגות מגואלות על פי תורת המדות מבלי משים, ואף אם לקחו טוב ונכון, אחרי שאין תוכו כברו אין דבריו נכנסין אל לב החניך ולא עוד אלא שלומד ממעשיו יותר משיעוריו והתייחסות הרב לתלמידיו דורשת תכונות תרומיות ומיצוי המידות וכאשר מיסר את תלמידו בביטוי גס וזעקת רוגז על העול אשר עשה, מתערב כאן רע וטוב – אם יש כאן תועלת תוכחה והחניך מתעורר על חטאו וגומר בלבו שלא לשנות חטא זה, יש כאן ענין רע שהחניך מתרגל בגסות ובקפדנות המקבל מרבו שרואהו משמש במגונות אלו בשעת תוכחתו וגדול שימושה יותר מלימודה, והתלמיד מחקה תמיד את רבותיו ועל הרוב גם התוכחה לקויה כשמתלווה עמה ממדות הלא טובות וכאשר יתמיד החניך לעמוד לפני מחנך בלתי שלם, יתמיד לנחול מדות הרעות מן המחנך ובהיות המחנך מחזיק עצמו לאיש השלם כליל מדות הטובות וכל גנותות שעושה, הן נעשות בגאוה ובוז, גם חניכו מתרגל בתעתועיו לעשות תועבות על טהרת תרומה והמחנך הזה יפרה וירבה תולדותיו כדמותו וכצלמו, ובהיות המחנך ריק מחכמת התורה בעמל ההלכה ונכשל על ידי זה בצללי התנגדות לבעל הלכה נוחל ומנחיל גם לחניכיו פרי עונו“. עכ”ל (ספר אמונה ובטחון לחזו”א, ד, טו).
אם כן עלינו לשוב בתשובה. והתשובה הראשונה היא לטפל בעצמנו, בנזקים שנגרמו לנו באונס או בשגגה (ברצון – ודאי שלא היה) ממחנכינו השונים לתקופותיהם, להרגיע את רוחנו, להרגיש שאנחנו בסדר, שאנחנו טובים, שה’ אוהב אותנו וצר בצרתנו, שאנחנו רק בני אדם ולא ניתנה תורה למלאכי השרת, שאין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ, שרגש ונפש בריאה זה פנימיות, שהנפש היא כסא לנשמה ואנו חייבים נשמה בריאה על נפש בריאה, וככל דברי גדול-דורנו זה, שנטע ה’ בנו מן שמיא באופן פלאי, ר’ גרשון אדלשטיין שליט”א, ואחר כן, עם כל הקשיים שעודים עלינו בחיים, יש לנו כח, לב, רגש ומח לפנות לחניך, לילד, לילדה עם מבט אוהב בעיניים וראייה חומלת, ולהרגיש את עצמנו כשאנו מחוברים לעצמנו ולהרגיש מתוכנו את ילדינו ולהיות מחוברים אליהם באהבה וחיבה, בעדינות ובזוהר עילאה, ברגישות ובנחישות של רוגע, בשמחה ובידידות כנה, מכבדת ורוגעת, מתוך ים של שלווה אינסופית מידו הפתוחה והרחבה, האוהבת והמלבבת של ה’ ית’ וית’.
זו החזרה בתשובה של הדור הזה:
כנות, רוגע, שלווה, חיבה, ידידות, עדינות, עומק, הבנה, שכל, פשטות, ענווה, ומעל הכל אהבה, ודבר נוסף – אהבה, ועוד דבר חשוב מאוד וקריטי – אהבה, אבל הרבה (זו לא מילה)!
באהבה,
להרב החשוב, חכם וירא אלוקים, מסקל מכשולים ומיישר נתיבים, מזכה הרבים, רבי אשר שליט”א
תודה רבה על כל מה שאתם מזכים אותנו ומאירים את עינינו!
אמרתי אכתוב אשר על ליבי ומקווה אני שלא אקלקל…
כשיש בעיה לאחר… יש חמישה סוגי אנשים…
1. משקיע את כל מרצו ודאגתו ומחפש פתרון לבעיה כאילו היא שלו
2. עוזר קצת בלי מאמץ מיוחד, כמו אדם הרואה זקן ששבר את הרגל ועוזר לו להגיע לביתו, בלי מחשבה ופעולה נוספת כיצד הזקן יסתדר הלאה…
3. מוכן לעשות טובה ולזרוק כלאחר יד איזה תרופה או מזור ששמע פעם, ספק אם היה זה באמת קשור לסיפור ספק לא, העיקר להראות שעשה משהו ולהשקיט את מצפונו.
למשל, חבר סיפר לו על שסובל ממיגרנות… אבל הוא לא מבין מה זה מיגרנה הוא מבין שזה כאב ראש…
לדידו הכל באותו “פעקלה” אבל הוא בהחלט מנסה לעזור… קצת… במידע הקטן והשטחי ולעיתים תכופות השגוי… שברשותו.
4. אותם הנוהגים היפך מדברי ר’ ישראל סלנטר זצ”ל, שהרוחניות שלך זה הגשמיות של האחר…
אלא הם העסוקים תדיר ברוחניות של האחר ובגשמיות של עצמם… [אמת אמנם, שכשחברך טועה אתה מחויב בתוכחה ואפילו כשאינך יודע שחטא הנה מצינו בברכות דף ה’ כשהחמיצו חביותיו של רב הונא א”ל חכמים לעיין מר במיליה ואמר להם ומי חשידנא בעינייכו אמרו ליה ומי חשיד קודשא בריך הוא דעביד דינא בלא דינא, אבל אינו עניין לכאן שחברך נמצא כעת בבור, כרגע במצוקה, והיא יכולה להיות מאוד מתמשכת. כרגע אתה יש לך מצווה לעזור, ושחמור שונאך רובץ, התורה לא אומרת תגיד לו להתפלל או שתתפלל עליו אלא, עזוב תעזוב עמו…, אחרי זה, במידה ואתה בר הכי, שאתה יודע ויכול להוכיח, והוא בר הכי, יש מצווה להוכיח. וגם העצות הרוחניות שתתן הרי אתה יודע שספק אם הם יעזרו וכמו שאומר רש”י בתענית דף יד. בדברי רבי יוסי, לעזרה אבל לא לצעקה, בפירוש הראשון, ולא לצעקה תפילה, שאין אנו בטוחין כל כך שתועיל תפילתנו לצעוק עליהן בשבת עיי”ש.]
5. יש מי שנותן עצות שווא וכזב כגון תעשה סגולה פלונית, ולך לבבא אלמוני
באמת כמה שהאדם יותר קרוב לנפגע יותר קל לו ויותר מצוי שהוא יתמסר לעזור לו
אבל גם זה לא תמיד, ואפילו לקרובים ביותר, כמעט כל אדם עשוי לנפנף את הבעיה ביתר קלות מאשר לו היא הייתה
הבעיה שלו, ואחריות גדולה מוטלת יותר על הקרובים, אבל גם על הרחוקים, ולא תמיד יש מי שיתמוך…
ולעורר הערה חשובה: לא בכל מצב התרופה של האדם זה העידוד והחיזוק המדומה. וזה עמוק, אבל אכתוב בקצרה ממש. למשל אדם חרדתי/כפייתי, מצד אחד צריך שיבינו לליבו, יתמכו בו ויאהבו אותו ומצד שני, אם תיתן לו אישורים כל הזמן ולא תפסיק לתמוך בו אוי ואבוי… זה מגיע לתלות גמורה. הוא באמת חייב ללמוד לעמוד על רגליו ולהיות חזק בעצמו וללמוד להסתדר בלי עזרה.
אבל זה כבר נושא איך לטפל ואיך לעזור, נושא גדול וחשוב שמצריך למידה, חכמה וניסיון רב.
אבל בכל מקרה צריך לדעת שהשני נמצא בבור נורא וחייבים לטכס עצה איך לעזור לו, וכן להרעיף עליו חום ואהבה בלי לפגוע כאילו הוא זקוק ל’צומי’….
[דרך אגב, במאמר מי חשיד קוב”ה דעביד דינא בלא דינא, יש בזה מוסר השכל נצרך לדורנו. לפעמים מתרחשת איזה טרגדיה למישהו ואז יש אנשים שאצלם הנפגע בפורענות הוא בוודאי צדיק יסוד עולם והחשוד הראשון אצלם ר”ל הוא כלפי מעלה ואז הם מטאטאים את זה ולפחות זה ואומרים אנחנו לא יודעים חשבונות שמים… כאשר האמת היא בדיוק הפוכה, הקב”ה דיין אמת, הצור תמים פעלו, אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא. ואילו האדם, פעמים חוטא… כמובן שיש חשבונות שמים, ואל לנו לחשוד או להוציא לעז… אבל דבר ראשון, אל אמונה ואין עוול, אבל אסור לבוא מהגישה ההפוכה שקודם כל הוא היה כזה צדיק וזה לא יתכן… איך זה קרה… טוב נו אנחנו לא יודעים חשבונות שמים…
אלא דבר ראשון האמת הפשוטה הצור תמים פועלו… והאדם צריך לשוב בתשובה וכו’]
תודה,
דוד
דוד שלום, ראשית אני לא רב וכו’, אני אדם שלמד ולומד (בלנ”ד) תורה בס”ד, ‘רב’ בלשון הקודש זה מלשון ריבוי, כמו ‘ורב’ (על בני ישראל במצרים) ו’הרב שלי’ הכוונה – הרב שמרבה אותי, מלמדני, מרחיב את דעתי ומביאני אל הטובה ואל הרווחה ומשכילני בדרך אמת עד שאני עומד על רגלי ללא קביים וממשיך להתרבות, ריבוי הדעת, מרבי, ועובד את ה’ מתוך אמונה וידידות, אהבה ויראה. ואם לזה התכוונת, אזי אני צריך ללמוד ממך, כי עדיין לא הגעתי לכדי מידה זו של הכרת הטוב וייש”כ.
לענינינו,
ההערה שלך נכונה וכואבת ומתוך לב כאוב ואני מזדהה עם הדברים ולמד מהם.
תודה
אז מה נעשה?! אנו לא מומחים ולא מקצועיים, וכל דבר שנעשה ונאמר, יאמרו אח”כ: זה מה שקלקל והרס, או זו היתה הטעות… ואם נרצה לשלוח אותו לבעל מקצוע, גם הוא, ללא סכום מכובד, הוא אפילו לא יסתכל עלינו, למרות שזו סכנת נפשות לדבריך, [לעומת זאת, כשזה פיזי, אני מזעיק אמבולנס/הצלה והולך הביתה].
גם מאוד קשה לברר האם מדובר באמת בבעל מקצוע או בשרלטן שעושה כסף על גבי נפשות שפופות ומסכנות ואח”כ הוא אומר שצריך שהפציינט יבוא אליו, ואילו הפציינט אומר, שהוא לא בכזה מצב שהוא יכול ללכת למומחים כי זה יעשה לו שם לא טוב וכו’. אז אמנם אם ברור שהוא כבר גמור ממש, אז מזעיקים עזרה ועושים הכל, אבל בדרך כלל המצב הוא לא כזה ברור ומאוד אפור, ולכן לנו אין הרבה ברירה… אולי הפתרון הוא לפרסם מוקד אחיד מוסכם וברור לעדכן ולקבל מידע. אגב, אם יש, אני אשמח לדעת…
אתה צודק. ראשית בלי ביקורת עצמית. ביקורת לשם ביקורת [ותכופות – גם שלא לשם ביקורת!] היא לא מועילה ובדרך כלל היא הרסנית ואין בה כל תועלת.
דבר ראשון, אתה בסדר. תשנן לעצמך שאתה בסדר. ללכת בעולם עם תסכול ורגשות אשם וביקורת, נקיפות מצפון ותחושות תסכול, זה אסור. זה מצער את האדם, וכשיהודי מישראל בצער, שכינה בצער.
אך אינך צריך – לא להיות ברגשות אדם וביקורת ותחושות שאתה לא בסדר בשביל שהשכינה לא תצטער, כי אז יהיו לך רגשות אשם חדשים, בגלל שציערת את השכינה… אלא הכוונה באמירה שהשכינה בצער, היא ללמדנו ולהביננו בינה כמה ה’ אוהב שאנחנו בשמחה, שאנחנו מרגישים טוב עם עצמנו ופועלים מתוך חדווה ורעננות הרוח והנפש והרחבת הדעת, ומתוך כך להבין, שה’ לא צריך שיחזיקו אותו ויתמכו בו ונהיה ח”ו כמו קוזקים שלו… אלא ה’ רוצה שלנו יהיה טוב והוא מחזיק אותנו והוא תומך גורלנו באהבה (לא ילד-הורי אלא הורה לילד).
במקרים כמו שתיארת כדאי להתקשר ל’עזר מציון’ מחלקת נפש כאן
צריך לדעת לקבל עזרה, וגם אם קשה לקבל עזרה לא לבוא בטענות וביקורת על כך, אלא לחמול ולאהוב ולסייע ולהגיב באופן מתון, גם אם בפנים בוער, ולהישאר רגועים ושלווים, גם אם זה חיצוני, ולשכנע בידידות ובאהבה ללכת להתייעץ ולקבל עזרה וטיפול, ולהתפלל ולדבר עם ה’ ולבקש ממנו כדבר בן אל אביו אוהבו כפי שהרחבתי במאמר אחר.
אני מצרף לכאן את הנייד שלי אם זה נדרש 054-8423649
שלום וברכה,
אני רוצה להגיב לדברי גבריאל.
בראשית דברי אכתוב, שגם אני לא מומחה ולא לוקח אחריות אבל אכתוב מה שאני חושב.
נראה שהתכוונת לגבי עזרה לאחרים, וטענת כמה טענות ורציתי להגיב על תחילת דבריך, שאנו לא מומחים ולא מקצועיים, וכל דבר שנעשה ונאמר, יאמרו אח”כ: זה מה שקלקל והרס, או זו היתה הטעות, ונאמר על כך:
א. מי שלא עושה, לא נכשל. וכבר מסופר על אותו אחד שישן מערב שבת עד מוצ”ש בשביל לא להיכשל בחילול שבת… ולגבי טענת מה יאמרו שיאמרו… זה כלל גדול בחיים … שיאמרו מה שיאמרו…
אבל היות ואנחנו לא בעלי מקצוע, כמובן שאנחנו לא נוכל ליטול עטרה כזאת לעצמנו, אלא מאי… זה שצריך מומחה, זה לא אומר שאי אפשר לדבר עם אותו אדם כלל או שיש להמעיט בדיבור איתו ח”ו. הוא צריך בוודאי שידברו איתו [אולי לפעמים הוא ידחה אבל הוא צריך יחס טוב].
נכון, יתכן והוא צריך עזרה מקצועית ואולי לא אבל יש לתת לו תמיכה ולפחות להראות שאיכפת ממנו ושמבינים אותו ושלא כועסים על החרדות שלו….
יש הבדל בין לפתור את הבעיה שלו, לבין להחמיר את מצוקתו או חס ושלום להעליבו…
חום ורגישות, כמעט כל אדם יכול לתת. ומאור פנים וסבר פנים יפות לכל אדם, ק”ו לאדם עצוב שאני פוגש, שאני לא יודע מה האבחנה שלו, אולי סתם דבר מה מעיק עליו. עאכ”ו אם אכן סובל מאיזה חרדה וחוסר בטחון עצמי, כמה שיכול לעזור לו סתם חיוך ומילה טובה, וכבר אמרו חכמים, גדול המלבין שיניים לחברו וכו’
וגם אנו יכולים להשקיע יותר מזמננו בחיפוש מזור ויועץ ועצה וכפי שציינת שזה לא פשוט, אבל מה, אם תהיה על אי בודד ותראה פצוע פיזי, האם לא תנסה לעצור דימום או לחבוש?
כמובן שצריך ידע לפחות בסיסי לשם כך
אבל גם בתחום הזה אפשר להשיג ספרים וללמוד ולפחות להבין ברמה מסוימת
ותופעות אלו קיימות בכל העולם ומדברים גם על התמודדויות המשפחה של הסובל
ותשועה ברוב יועץ וראיתי שהרב מורסקי שליט”א כתב כמה הפניות וכאן המקום להודות לו על הבמה החשובה ועל זיכוי הרבים
דוד
יישר!!!!!!
תודה
מסר יפה
תודה
ערב טוב ר’ אשר ידידי,
נהניתי לקרוא את המאמר!
יישר כח. מסר חזק מאד!
יהודה
שמחתי לתגובתך, תודה!
יישר כוח,
כתוב יפה וגם המסר יפה!
כמו שכתבו כאן, רוב האנשים לא יודעים להגיב נכון ולא למדו טיפול.
ולכן, מה שרמזת – כן הוא. הכי חשוב לא להלחיץ ולא לתת הרגשה כלשהי של ביקורת אלא להשתדל לתת לשני כוח כל הזמן כל הזמן, בליווי התחושה שהוא לא מסכן כלל.
לכבד את השני כמה שיותר, גם אם הוא מראה עוצמה חיצונית…
ולזכור, החסד הכי גדול זה לעזור לשני לא ליפול לבור, וכמו שהאריך ה’חפץ חיים’ בענין מצוות הלוואה בספרו ‘אהבת חסד’.
חיים שלום,
אכן כך, מצד אחד להבין ולהכיל ללא נקיטת צד וביקורת, ומצד שני לכבד את האדם כפי שהוא ומה שהוא אדם, בכנות.
יש”כ גדול!