חידו”ת קצרים

דף זה מכיל חידושי תורה (חידו”ת) קצרים בשלל נושאים תורניים כפי העולה אצלי מדי פעם בפעם ברצון ה’

כל חידוש נכתב תחת כותרת חדשה בראש העמוד, ומתווסף לתוכן.

לימוד מהנה, וכמובן – אשמח שתצרף גם אתה את תגובתך/הערתך כאן למטה!

(אם רצונך לקרוא את תובנות בקצרה לחץ)

ללמוד פנימיות ב’תלמוד’

כותב הרמב”ם:

וְחַיָּב לְשַׁלַּשׁ אֶת זְמָן לְמִידָתוֹ:  שְׁלִישׁ בְּתוֹרָה שֶׁבִּכְתָב; וּשְׁלִישׁ בְּתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה; וּשְׁלִישׁ יָבִין וְיַשְׂכִּיל אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ, וְיוֹצִיא דָּבָר מִדָּבָר, וִידַמֶּה דָּבָר לְדָבָר, וְיָדִין בַּמִּדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן עַד שֶׁיֵּדַע הֵיאַךְ הוּא עִיקַר הַמִּדּוֹת וְהֵיאַךְ יוֹצִיא הָאָסוּר וְהַמֻּתָּר וְכַיּוֹצֶא בָּהֶן מִדְּבָרִים שֶׁלָּמַד מִפִּי הַשְּׁמוּעָה, וְעִנְיָן זֶה, הוּא הַנִּקְרָא תַּלְמוּד.

כֵּיצַד:  הָיָה בַּעַל אֻמָּנוּת – יִהְיֶה עוֹסֵק בַּמְּלָאכָה שָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת בַּיּוֹם, וּבַתּוֹרָה תֵּשַׁע:  אוֹתָן הַתֵּשַׁע קוֹרֶא בְּשָׁלוֹשׁ מֵהֶן, בְּתוֹרָה שֶׁבִּכְתָב; וּבְשָׁלוֹשׁ, בְּתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה; וּבְשָׁלוֹשׁ, מִתְבּוֹנֵן בְּדַעְתּוֹ לְהָבִין דָּבָר מִדָּבָר.  וְדִבְרֵי קַבָּלָה, בִּכְלַל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב הֶן; וּפֵרוּשָׁן, בִּכְלַל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה; וְהָעִנְיָנוֹת הַנִּקְרָאִין ‘פַּרְדֵּס’, בִּכְלַל הַ’תַּלְמוּד’.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּתְחִלַּת תַּלְמוּדוֹ שֶׁלָּאָדָם; אֲבָל כְּשֶׁיַּגְדִּיל בְּחָכְמָה וְלֹא יִהְיֶה צָרִיךְ לֹא לִלְמֹד תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וְלֹא לַעְסֹק תָּמִיד בְּתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה – יִקְרָא בְּעִתִּים מְזֻמָּנִים תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְדִבְרֵי הַשְּׁמוּעָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח דָּבָר מִדִּבְרֵי דִּינֵי תּוֹרָה, וְיִפָּנֶה כָּל יָמָיו לַ’תַּלְמוּד‘ בִּלְבָד, לְפִי רֹחַב לִבּוֹ וְיִשּׁוּב דַּעְתּוֹ.

עולה מדברי הרמב”ם שפרדס התורה הוא מכלל חלק התלמוד שחייב אדם לשלש את זמנו ללמדו, והפרדס הוא פנימיות התורה כמו שכותב הרמב”ם בהלכות יסודי התורה (ד, יג כאן) שכפי שהבינה הרמב”ם תוכנה היא ש”יָבִין וְיַשְׂכִּיל אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ, וְיוֹצִיא דָּבָר מִדָּבָר, וִידַמֶּה דָּבָר לְדָבָר, וְיָדִין בַּמִּדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן עַד שֶׁיֵּדַע הֵיאַךְ הוּא עִיקַר הַמִּדּוֹת וְהֵיאַךְ יוֹצִיא הָאָסוּר וְהַמֻּתָּר וְכַיּוֹצֶא בָּהֶן מִדְּבָרִים שֶׁלָּמַד מִפִּי הַשְּׁמוּעָה, וְעִנְיָן זֶה, הוּא הַנִּקְרָא תַּלְמוּד”.

וכן עולה מדברי הרמב”ם ב’מורה נבוכים’:

שהאדם נתבע תחילה לדעת את התורה, ואחר כך הוא נתבע על החכמה, ואחר כך הוא נתבע על התלמוד המוטל עליו, כלומר, להסיק מה עליו לעשות […]. הרי נתברר לך, שידיעת התורה היא לשיטתם מין אחד, והחכמה מין אחר, והיא אימות דעות התורה בעיון נכון.

(תרגום גרשוני, חלק ג פרק נ”ד, ועיי”ש היטב)

אמנם אחרי שיודע תורה שבכתב ושבעל פה, כלומר את האסור והמותר, יפנה כל ימיו לעסוק בעיקר בתלמוד, והפרדס הוא בכלל חלק התלמוד, וכמו שכותב הרמב”ם בהלכות יסודי התורה:

ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצות.

(רמב”ם, יסודי התורה, שם)

נמצא, שלאחר שהאדם יודע את האסור והמותר, יעסוק תמיד בחלק הנקרא תלמוד שבכללו הוא גם הפרדס – פנימיות התורה, ומהו פנימיות התורה? ‘מעשה מרכבה’ ו’כבשונו של עולם’ כפי שביארה הרמב”ם ב’מורה נבוכים’, אך בדגש על לימודה בתלמוד דווקא וכנ”ל, להאיר לבבות הדור.

וזהו חידוש גדול.

מטטרון ומיטטרון

זה תקופה שאני מתהלך עם קושיה בראשי, שלא נותנת לי כל כך מנוח והיא, אם לפי דברי הרמב”ן כפי שהוא כותב בפירושו לתורה (בראשית מו, א) ‘שכינה’ היא האל בעצמו ממש, ולא ‘השכל הפועל’, דהיינו מלאך עליון, שכל נבדל, כדעת הרמב”ם במורה נבוכים (א, סד), אם כן מטטרון שהוא חנוך שהתעלה להיות מלאך כמובא בספר היכלות הקדמון (לא היכלות הזוהר) כיצד הוא שייך לשכינה, שכפי שאנו יודעים, מטטרון הוא שכינה?

עד שמצאתי כי הרמב”ן (שמות יב, יב), רבי יצחק דמן עכו במאירת עיניים (פרשת בא בביאור דעת הרמב”ן משם הרב אבנר, וכן בפירושו לפרשת משפטים, מביאו גם בפירוש ה’ציוני’ הקדמון על התורה), רבי יהודה החייט (בפירושו למערכת האלוהות, מהדורת י. בקר, עמ’ 243) והמקובל הקדמון ר’ יצחק בן יעקב הכהן (מצוטט ב’הרמב”ן כחוקר וכמקובל’ עמ’ 328 בהערה) כותבים כולם על פי הרמב”ן שיש מיטטרון (חרוקה) ויש מטטרון (צרויה), בחיריק הוא המלאך הנברא. וספירת שכינה, מלכות, נקראת מטטרון בצירי, ואצל אחרים היא קרויה מטטרון קטן ומטטרון גדול כשלפי הרמב”ן הגדול הוא הנברא, מיטטרון בחיריק (ולפי המערכת – להיפך).

ונראה לי לומר, שמיטטרון (חרוקה) מקבל את שפעו וכוחו ממטטרון, ספירת שכינה, ואחר כך ראיתי שכן כותב המאירת עיניים וז”ל:

“ושילך עמהם מלאך משלוחיו” והוא מטטרון הנברא המקבל כח מהשכינה.

(ספר מאירת עינים לר’ יצחק דמן עכו – פרשת ואלה המשפטים)

וברוך שכוונתי לדברי חכמים.

לפסקה זו קיימות תגובות.

האם הרמב”ן היה תלמידו של ר’ עזריאל?

הרמב”ן לא היה תלמידו של רבי עזריאל מגרונה, הוכחה לכך היא לשונו של רבי יצחק דמן עכו בפירושו ‘מאירת עיניים’ על סודות הרמב”ן בפירושו לתורה, שם הוא כותב:

…כל אלו דברי החכם ר’ עזריאל ז”ל, ומפני שראיתי תועלת גדולה וחידוש בדבריו – כתבתים, ואף על פי שמובן מתוך דבריו שאין קבלתו אחת ושווה עם קבלת הרמב”ן, ומכל מקום כל משכיל יוכל להכיר ההפרש שביניהם, ולשים שלום בין קבלתם, כאשר כתבתי בבשלח כי דברים רבים אשר ר’ עזריאל מייחס לחסד ולפחד, הרב ז”ל (הרמב”ן) מייחסם לתפארת ולעטרה, והכל אחד וכו’

(מאירת עיניים ע”פ כת”י, בתוך ספר ‘קבלת הרמב”ן’ מוסד הרב קוק, ירושלים תשפ”א, עמ’ רצד)

ומאריך שם להביא עוד מספר חילוקים עקרוניים בין קבלת הרמב”ן לבין ר’ עזריאל, הא לך שהרמב”ן אולי קיבל ממנו מספר שמועות אבל חלק עליו בעיקרי הקבלה ובודאי שאי אפשר להחשיב את הרמב”ן כתלמידו של ר’ עזריאל.

וראה על כך עוד גם כאן.

יושב בסתר בצל, שדי

דוד המלך ע”ה משורר בתהילים ‘יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן’ (תהלים צא, א), והמפרשים פירשו שהמשורר שר על האדם עובד ה’, שהוא יושב בסתר עליון ובצל שדי הוא לן ועובד אותו.

ונראה שפירשו כן, כי אילו האבר הראשון של הפסוק, ‘יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן’, משמעו, שה’ יושב בסתר כי הוא נסתר מעין כל חי עם כי הוא משגיח בכל, כיצד נפרש אם כן את האבר השני של הפסוק, ‘בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן’, שמשמעו לכאורה שעובד ה’ מתלונן בצל שדי, שאז אין קשר ישיר בין שני האברים של הפסוק, ולכן פירשו, שגם האבר הראשון קאי על עובד ה’ היושב בסתר של העליון.

אבל נראה לי, שפשט הפסוק הוא כך: “יושב בסתר עליון” הוא כפשוטו, שאנו מזכירים בריש המזמור המדבר על השגחת ה’ והצלת החסידים מהפגעים (“שיר של פגעים” – כהגדרת הגמרא) את זאת, שהעליון, ה’ ב”ה יושב בסתר נסתר ומכוסה במהותו מדעת בני אדם, והאבר השני של הפסוק גם הוא מדבר על כך, אך אין לקוראו ברצף אחד “בצל שדי יתלונן”, שאז משמעו שעובד ה’ לן בצל שדי וכמו “תחת כנפי השכינה” אלא יש לקוראו עם הפיסוק הבא: “בצל, שדי יתלונן” כך שמשמעו: שדי יתלונן בצל, והפסיק לאחר המילה ‘בצל’ מעביר את המילה ‘בצל’ לסוף הפסוק, שדי מתלונן בצל, “בצל, שדי יתלונן”, שדי והוא העליון הוא מתלונן ולן ונחבא בצל, כלומר הוא נסתר, וכמו “וה’ אמר לשכון בערפל”, שגם הוא לשון סתר, וכמו “ישובו יושבי בצילו”, שהצל כביכול של ה’ מסתיר אותו בעצמותו.

חושך שבטו מהנבון

אתמול התחדש לי חידוש גדול בדברי הגר”א בדבר הנוגע לחינוך הילדים:

נאמר בפסוק במשלי: ‘חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ’ (משלי יג, כד), ופירשו המפרשים, שהאוהב את בנו מכהו בשבט (מקל קטן) אך השונא את בנו מונע ממנו את שבטו.

והרבה שואלים, האם בימינו פסוק זה ישים כי רואים היום הרבה ילדים שנושרים מסיבה זו של הכאה.

והנה ישנו פסוק נוסף במשלי המשיב על שאלה זו, לפי פירוש הגר”א.

לֵץ תַּכֶּה, וּפֶתִי יַעְרִם, וְהוֹכִיחַ לְנָבוֹן יָבִין דָּעַת.

(משלי יט, כה)

את הפסוק הזה מפרש הגר”א כך:

“לץ תכה” וגו’. לץ הוא המדבר דברים בטלים ליצנות ושאר דברים, ואינו נהנה מזה כלל ויודע שאין לו תועלת מזה אף לגופו, ולכן לא יפרידהו התוכחה מליצנותו כי גם הוא יודע שאין תועלת לו מדבריו המגועלים, ולכן “לץ תכה” ואז כשיראה שמחמדתו בא לידי יסורין – יעזוב דרכו הרעה.

“פתי יערים”. הוא איש המתפתה אחר תאוותיו, ומעדנים לנפשו ינעם, ומחמת שיראה הכאתך להלץ (=את הלץ) אז יערים בדעת ויאמר – מה לי לילך אחר הבלי הזמן בתענוגים ומעדנים הלא הוא כצל עובר וכל התאוות יומר למר ממות ולא יניח את עצמו להתפתות.

אבל לה”נבון” לא תעשה שום דבר ולא תיגע בו יד אלא ‘תוכיחהו’ והוא מעצמו ‘יבין הדעת’. כי אם אין בינה אין דעת וכיון ששמו ‘נבון’ יקרא ‘יבין הדעת’ וכמו שנאמר “תחת גערה במבין מהכות כסיל” וגו’.

(ביאור הגר”א למשלי שם)

אם כן הגר”א כאן מלמד, שיש שלוש סוגים של חניכים. האחד – לץ, השני – פתי, והשלישי – נבון.

אומר הגר”א, לץ, שמהותו הוא לץ, בשורשו, מה שיעזור לו הוא אכן הכאה וכמו שנאמר “חושך שבטו שונא בנו”, והפתי רואה כן והוא מקבל דעת וערמה ולא הולך בדרכי הלץ להיות כמותו ואין צריך לחנכו בהכאה אלא הוא מערים מעצמו.

אבל ישנו חניך, שבמהותו הוא נבון, והוא איננו צריך הכאה, והכאה גם לא תעזור לו, רק תזיק, ולכן “לא תיגע בו יד” אומר הגר”א, ומה שיעזור לחניך זה הוא, תוכחה, וכיון שתוכחה כל ענינה הוא, שהמוכח אכן מקבל את התוכחה ומשתנה הימנה לטובה, והמוכיח צריך שידע להוכיח כידוע (כמו שאמרו בגמ’ תמהני אם יש מי שיודע להוכיח בדור הזה), אם כן, כל עצמה של תוכחה זו היא – החינוך המביא לידי התוצאה הרצויה, כי הנבון אינו צריך מכות וצעקות אלא דיבור של הבנה היות והוא נבון, ודיבור של הבנה ומתוך הבנה – הוא שמקדם אותו.

ונראה לי, שרוב הילדים היום אינם מסוג לץ ואינם מסוג פתי, אלא הם מסוג הילד הנבון!

בשמחה ובטוב לבב מרוב כל

ראיתי משך חכמה (רבי מאיר שמחה מדווינסק) מאוד מענין ומחודש, וכדי לא להפסידו וכדי לשתף אתכם גם, אני מעתיקו לכאן כמות שהוא:

ועבדת את אויביך וכו’ ובחוסר כל. זה דעת (נדרים מא, א). “תחת וכו’ בשמחה ובטוב לבב מרוב כל” (פסוק מז). יתכן דכמו דבן זומא (ברכות נח, א) התבונן: כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד (שמצא פת לאכול) חרש, זרע וקצר ועמר (ודש וזרה וברר וטחן והרקיד) ולש ואפה, ואח”כ אכל, ואני משכים ומוצא כל אלה מתוקנים לפני. (וכמה יגיעות יגע אדם הראשון) עד שמצא בגד ללבוש: גזז ולבן (ונפץ וטוה וארג), ואח”כ מצא בגד ללבוש (ואני משכים ומוצא כל אלה מתוקנים לפני, עכ”ל הגמרא). כן צריך האדם להתבונן אל חסדי הבורא ב”ה על השתלמות השכלי, אשר כמה יגיעות יגע וחקירות ונסיונות עמל אברהם אבינו עד שהתבונן להרחיק הגלולים, ולהשכיל אמיתת מציאות השי”ת, יחודו, והשגחתו, והישארות הנפש. ואח”כ עמלו אבות הקדושים לעמוד על אמיתתו, ויגעו אבותינו במצרים עד שנעשו ראויים לקבל תרי”ג מצוות ותורתנו הקדושה, והמה כולם אורות בהירים ומזהירים את הנפש, אשר בכל אחת מהם יוכל האדם להתדבק בצחצחות האמיתית, הדביקות להיחיד האמיתי. ומה שיגעו כולם, אני מוצא כל אלה מתוקנים לפני. כמה צריך האדם הנלבב להיות שמח ולהודות להשי”ת הטוב שזיכהו לכל זה. וזה “בשמחה ובטוב לבב מרוב כל”, זהו מרוב הדיעות הצודקות והמשכילות המזהירות בשכל האלקי, אשר זה ייקרא הריבוי מ”כל”, כמו שאמר על שלמה (מלכים – א, ה, ט) “ויתן אלקים חכמה לשלמה ותבונה הרבה מאוד, ורוחב לב כחול אשר על שפת הים”.

וכבר התבונן החסיד (בעל חובת הלבבות) בשער הבחינה, זה לשונו: והגדולה שבטובות שהיטיב בהם הבורא לאדם (והראיה החזקה עליו) התורה הנתונה למשה נביאו עליו השלום (עכ”ל). על זה צריך האדם לשמוח ולתת שבח והודיה להשי”ת מעומק לב ולהתנחם בזה על כל מדוי לבבו והמקרים המעיקים לו בשנות ימי חייו הספורים המועטים בעולם הנפסד והעובר.

(משך חכמה דברים כח, מח)

תלמוד תורתך

בראש השנה (תשפ”ג) בעודי מברך ברכת ‘אהבה רבה’, כשהגעתי למילים “ללמוד וללמד וכו’ תלמוד תורתך” הבנתי לראשונה שאנו מבקשים לדעת ללמוד, כלומר ללמוד באופן של תלמוד, ומה זה תלמוד הוא כפי שמסביר הרמב”ם:

וְחַיָּב לְשַׁלַּשׁ אֶת זְמָן לְמִידָתוֹ:  שְׁלִישׁ בְּתוֹרָה שֶׁבִּכְתָב; וּשְׁלִישׁ בְּתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה; וּשְׁלִישׁ יָבִין וְיַשְׂכִּיל אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ, וְיוֹצִיא דָּבָר מִדָּבָר, וִידַמֶּה דָּבָר לְדָבָר, וְיָדִין בַּמִּדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן עַד שֶׁיֵּדַע הֵיאַךְ הוּא עִיקַר הַמִּדּוֹת וְהֵיאַךְ יוֹצִיא הָאָסוּר וְהַמֻּתָּר וְכַיּוֹצֶא בָּהֶן מִדְּבָרִים שֶׁלָּמַד מִפִּי הַשְּׁמוּעָה, וְעִנְיָן זֶה, הוּא הַנִּקְרָא תַּלְמוּד.

(הלכות תלמוד תורה א, יא, פרנקל)

ללמוד כפי שחז”ל בגמרא למדו והוציאו את הדין, זה נקרא תלמוד, ועל זה אנו מבקשים שנזכה ללמוד וללמד את תלמוד תורתך, היינו באופן זה כפי שמסביר הרמב”ם כאן.

תיקון טעות סופר בגמרא תלמוד בבלי בבא מציעא דף ב עמוד ב

נוסח ווילנא:

דאי תנא מציאה – הוה אמינא: מציאה הוא דרמו רבנן שבועה עליה, משום דמורי ואמר: חבראי לאו מידי חסר בה, איזל אתפיס ואתפליג בהדיה. אבל מקח וממכר, דליכא למימר הכי – אימא לא. ואי תנא מקח וממכר הוא דרמו רבנן שבועה עליה משום

(בבא מציעא ב, ב)

המשפט המודגש השני, חסר וניכר ט”ס. לכן הב”ח על אתר מגיה “הוה אמינא התם הוא דרמו”. וכוונתו שכשם שבמודגש הראשון נוסח הגמרא הוא “הוה אמינא” וכו’ כך גם במודגש השני. ויש כאן הברקה, כי הב”ח הבין שהמילה “הוא” שבמודגש השני, היא למעשה ר”ת שהושמט מהם הסימן הר”ת [“] (‘הוא’ = הו”א = הוה אמינא).

כאן רואים בכת”י של התלמוד שאכן, כפי ששיער הב”ח, היה כתוב הוא אמינא ולא הוא. אלא שבכת”י נוסף גם הנוסח “הוא אמינא מקח וממכר”, והב”ח השלים זאת במילה אחרת: התם.

נראה לי שהשתלשלות הנוסח אירעה באופן הבא: לפני הסופר הראשון שטעה היה כתוב מקח וממכר הוא מקח וממכר, והושמטו הגרשיים מהמילה הוא וכיון שהסופר לא ידע פשר דבר, השמיט את מקח וממכר השני. אבל הנוסח הנכון הוא מקח וממכר. הוא אמינא מקח וממכר. המקח וממכר הראשון הוא פתיח כמו לפני כן במציאה וכדרך התלמוד, והמקח וממכר השני הוא כבר הדיון.

בהמשך – הנוסח הוא:

מקח וממכר ולחזי זוזי ממאן נקט לא צריכא דנקט מתרוייהו מחד מדעתיה ומחד בע”כ ולא ידענא מי הוא מדעתיה ומי הוא בעל כורחיה

ולא מובן מה נכנס כאן לפתע שוב פעם מקח וממכר, הרי אין צורך כעת בפתיח למקח וממכר, שהרי בו עצמו אנו דנים כעת והיה בשופי ניתן להיכתב הנוסח כהמשך ישיר של דיון הגמרא: דליכא למימר הכי, אימא לא. ולחזי זוזי ממאן נקט. לא צריכא דנקט וכו’.

לכן נראה לי, שהסופר דידן שהשמיט את מקח וממכר מהפיסקה הקודמת כנ”ל, העביר אותה לכאן, כי חשב אולי היא עלתה מכאן לשם ולכן הוריד אותה משם לכאן. ולא ראיתי מי שהעיר על כך.

קורא יקר! נהנית מהמאמר? ✅ שלח כעת ל-3 מחבריך! 
יש לך דבר כלשהו להוסיף, להעיר, להאיר? אשמח שתכתוב אותו כאן למטה בתגובות! 👇