חזרה בתשובה ומלחמת עמלק

אנחנו כעת בעיצומה של מלחמה, מלחמה שנכפתה עלינו על ידי מחבלים, אויבינו, אויבי ה’ ומחללי שמו ית’.

מה המחשבה הנכונה שעלינו לחשוב בעת הזו?

נקרא את דברי הרמב”ם:

מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הצבור, שנאמר (במדבר י’) “על הצר הצורר אתכם והריעותם בחצוצרות”, כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו.

ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב (ירמיהו ה’) “עונותיכם הטו” וגו’, וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם.

אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה (ויקרא כ”ו) “והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי”, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו – אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי.

(רמב”ם הלכות תעניות א, א-ג)

למדים אנו מדברי רבנו הרמב”ם, שבעת צרה המתרגשת עלינו, עם ישראל, יש לנו לשוב בתשובה, וכל שכן בשעת מלחמה, כמו כעת מלחמת חרבות ברזל, שיש לכל אחד ואחד מאתנו לשוב בתשובה.

גדולי ישראל שליט”א מעוררים על כמה דברים בהם יש להתחזק: רבי יצחק זילברשטיין מעורר על שמירת שבת כהלכתה ומדגיש את חשיבות לימוד שתי הלכות שבת כל יום. רבי דוד כהן (ראש ישיבת חברון י-ם) מעורר על עסק לימוד התורה. רבי דוב לנדאו ורבי משה הלל הירש מעוררים על התחזקות בסדרי הלימוד והשקיעות בלימוד.

כמו כן, מעוררים הרבנים שליט”א גם על ענין המחלוקת ועל הצורך להרבות שלום וכן על נושא האינטרנט והסמארטפון המפיל חללים וגורם צרות רבות ורעות, וכן חיזוקים שונים בנושאי צניעות ועוד.

על כל אחד מאתנו לקחת דבר מה מחיזוקים אלו לעצמו להתחזק בהם, ומי שיכול להתחזק בהכל מה טוב, ובזה אנו מקיימים את דברי הרמב”ם האמורים להלכה, שיש לשוב בתשובה בעת צרה ליעקב, ואם לא, אזי זו “דרך אכזריות” (לשון הרמב”ם), כי מראה בעצמו שלא אכפת לו ח”ו מהקב”ה ומעם ישראל ה”י, ולכן כל אחד ואחד צריך לדעת ולומר לעצמו, שכל מה שקורה כעת הוא עבור שנחזור בתשובה, וכמו שאומר הכתוב ‘אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי’ (ישעיהו י, ה), כלומר, אשור המכה בכם – אומר הנביא ישעיהו – הוא המקל והשבט עימו ה’ מעורר אתכם לפי שסרתם מהר מן הדרך והלכתם אחרי הרע וההבל ותהבלו.

זו חובתנו כעת. לעשות חשבון הנפש ולשוב בתשובה כל אחד מן החטאים שבידו!

כעת נעבור לנושא אחר, לענין מלחמת עמלק, ובהמשך הדברים נראה כיצד מתקשרים שני העניינים האחד בחברו.

עם ישראל יוצא ממצרים אחרי שה’ עשה להם ניסים גדולים, עשרת המכות ועוד, קריעת ים סוף והטבעת כל חייל מצרים בים, סוס ורכבו רמה בים.

הניצחון הזה שלנו, עם ישראל, על אויבינו מביא בלב כל האומות שסביב חיל ורעדה, כפי שאנו אומרים בשחרית כל בוקר ב”אז ישיר”:

שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן

חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת

אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם

אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד

נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן

תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד.

(שמות טו, יד-טז)

כל האומות החזקות דאז רעדו מפנינו, כי כולם ידעו שה’ נלחם לנו ואנו עמו, עם בחירו, עם הסגולה, עם ה’, שה’ אלוהיו עימו, המנצח בכל מלחמותינו ודורך על במות אויבינו, מכניעם ומכריעם.

ואז מגיע עמלק.

עמלק הוא אומה ששמה ‘עמלק’. עמלק זה לא חת מפנינו ולא ירא מפני אלוהינו, אלוהי ישראל, “ולא ירא אלוהים”, ובא להילחם בנו ואכן הוא הורג בנו, “ויזנב בך כל הנחשלים אחריך” ומבזה אותנו (“היה חותך מילותיהם של ישראל וזורקם כלפי שמיא”, חז”ל).

כל האומות עד אז היו יראות מפנינו, ויכולת ההרתעה שלנו, עם ה’, היתה בשיאה. העם בו בחר ה’ להיות לו לעם סגולה, בנים אתם לה’ אלוהיכם, היה במלוא עוצמתו, אבל כל זה עד שהגיע עלינו עמלק וקירר את האמבטיה (לשון חז”ל).

הוא נלחם בנו, הרג בנו וביזה אותנו ובכך הוא הראה לכל העולם שאין צורך לפחד מפני בני ישראל, וקבע עובדה חדשה בשטח, כאילו אמר לכל האומות: ראו, ה’ אלוהיהם אינו עמהם וניתן לכם להרוג בהם כאוות נפשכם. הם לא עם ה’. הרגו בהם וטבחו, ולא יקרה לכם כלום. הם חלשים.

עמלק קירר את האמבטיה. האמבטיה שלנו, עם ישראל, היתה רותחת ומבעבעת. כולם יראו מפנינו ולא העזו להיכנס לאמבטיה זו אבל הוא, עמלק, ברוב חוצפתו, עזות פניו ורשעותו קפץ לתוך האמבטיה הרותחת, עם הידיעה שהוא יכווה!, ובכך קירר אותה ושלח מסר לכל אויבינו – צאו והילחמו בהם כי ה’ אלוהיהם עזבם! הם פחדנים ורככוכיים.

עמלק החליש מאוד את אפקט ההרתעה שלנו!

מיד עם מעשה זה של עמלק, אומר הקב”ה למשה רבנו:

כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ, כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם!

וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה’ נִסִּי, וַיֹּאמֶר – כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה’ בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר!

(שמות יז, יד-טז)

“מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים”, אומר הקב”ה למשה רבנו, ומשה רבנו קובע מפי ה’ לדורות, להילחם בעמלק זה לתמיד, וכל דור והעמלק שלו:

שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ
אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ
וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם.

גם באחרית ימיו של משה רבנו, בספר ‘משנה תורה’ (ספר דברים), בו משה רבנו שונה את כל התורה ומחזק את בידקה, חוזר הוא וקובע לעם ישראל מפי ה’ ב”ה לדורות:

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם, אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים, וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה’ אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח!

(דברים כה, יז-יט)

אסור לכם לוותר לעמלק, אומר הקב”ה למשה רבנו. הוא קירר את האמבטיה שלכם-שלי וגרם לאיבוד ההרתעה ממכם, בני אהובי, עמי עם ה’, ועליכם לזכור זאת תמיד ולמחות אותו!

למחות את עמלק, אין משמעו רק את ‘הגברים הלוחמים’ אלא את כל עם עמלק, כולל את הטף, הנשים, הצאן והבקר כמו שמצווה שמואל הנביא את שאול המלך במעשה אגג מלך עמלק:

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ?!

(שמואל-א טו, יד)

שאול מלך ישראל חמל על צאן ובקר עמלק ולא הרגם, וזהו הקול ששמע שמואל. ובגלל דבר זה מודיע שמואל לשאול בשם ה’:

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר ה’ וַיִּמְאָסְךָ ה’ מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל.

(שמואל-א טו, כו)

לא מחית את עמלק לגמרי! הותרת את הצאן והבקר! לכן מאסך ה’ למלך. מעתה אינך יותר מלך ישראל!

ושמואל הנביא, בחיר ה’, “שקול שמואל כנגד משה ואהרון”, ניגש באותו המעמד למלך עמלק, אגג, ואומר לו:

כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ. וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג לִפְנֵי ה’ בַּגִּלְגָּל.

(שמואל-א טו, לג)

שמואל לא חמל על אגג אלא עשה כמצוות ה’ למחות את עמלק מתחת השמים, ולא עוד אלא בנוסף:

היה מחתך מבשרו זיתים זיתים ומאכיל לנעמיות (=לבנות יענה, יענים).

(ילקוט שמעוני, תורה, פרשת כי תצא, רמז תתקלח)

אחרי ששמואל שיסף את אגג לשניים, הוא ניגש לגופת הרשע, חתך ממנה כזיתים כזיתים קטנים של בשר והאכיל בהם את בנות היענה (יענים).

למה ה’ כל כך כועס על עמלק ולמה ה’ ציווה עלינו למחותו מתחת השמים ולא להשאיר ממנו כלום אפילו לא את הבקר שלו?

כותב רבינו הרמב”ם, הנשר הגדול, בהסבר טעם מצוה זו:

ספר שופטים (שבספר ‘משנה תורה’ להרמב”ם) כולל גם את כילוי זרע עמלק. כי כמו שעונשים את הפרט, כך ראוי שייענש שבט אחד או עם אחד, כדי להרתיע את כל השבטים שלא ישתפו פעולה להשחית, כי יאמרו “שלא ייעשה בנו מה שנעשה בו (=בעמלק)”.

כך שאפילו יצוץ בהם אדם רע ומשחית שלא אכפת לו להרע לעצמו (=מתאבדים, ‘שהידים’) ואינו חושב על הרע שהוא עושה – הוא לא ימצא מסייע משבטו שיסייע לו לעשות את הרעות שהוא רוצה לבצע.

על כן, עמלק שחש לצאת בחרב – נצטווינו לחסלו בחרב.

(מורה נבוכים, ג, מא תרגום הלל גרשוני)

מבואר כאן ברמב”ם, שמטרתה העקרונית של מצוות מחיית עמלק “מלחמה לה’ בעמלק מדור דור” היא: שיקום אפקט ההרתעה! שאויבי עמנו, עם ישראל, יפחדו ויאמרו בינם לבין עצמם: לא כדאי להתחיל עם היהודים. ובלשון הרמב”ם: “שעם ישראל לא יעשה לנו מה שהוא עשה לעמלק”.

עמלק קירר את האמבטיה ועירער את ההרתעה של האויבים מאיתנו, האויבים הסובבים אותנו ככבשה בין שבעים זאבי-טרף. במצב שכזה, הדרך היחידה, אומר ה’ למשה רבנו היא, לשקם את אפקט ההרתעה מחדש על ידי השמדת כל זכר לעמלק במלחמה ניצחת, כך שכל העמים סביב יראו, יראו ויפחדו לקום שוב על עם ה’.

לקום על עם ה’ הוא חילול שמו ית’ בגויים, “למה יאמרו בגויים איה אלוהיהם?!”, לחלל את כבוד עם ישראל, בניו האהובים של ה’ הוא היפך קידוש ה’ ב”ה. והתיקון לזה הוא מחיית עמלק. שיקום אפקט ההרתעה אחת ולתמיד!

נוסיף ונעיין בדברי חז”ל בענין זה גם מן הפן השני של הדברים.

על הפסוק ‘וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם‘ (שמות יז, ח), מלמדים אותנו חז”ל, שעמלק נלחם בישראל מפני שרפו (‘רפידים’) ידיהם מן התורה ומן המצוות:

אין רפידים אלא רפיון ידיים, לפי שרפו ידיהם מדברי תורה לכך בא השונא עליהם, לפי שאין השונא בא אלא על רפיון ידיים מן התורה (ילקוט שמעוני תורה פרשת בשלח רמז רסג).

“ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים“, ע”י שרפו ידיהם מן התורה ומן המצות (ילקוט שמעוני תורה פרשת בשלח רמז רסא).

חז”ל מלמדים אותנו, שמלחמת עמלק עמנו אירעה לא בגלל שום סיבה אחרת אלא פשוט בגלל שרפו ידינו מן התורה ומן המצוות!

וכאן נשאלת השאלה, והיא שאלה גדולה ויסודית, שהתשובה לה מלמדת אותנו יסוד חשוב, שבדורנו זה הוא קצת נעלם ונסתר.

מדוע כשה’ אומר למשה רבנו למחות את זכר עמלק מתחת השמים, עולל ויונק, צאן ובקר – לצורך שיקום אפקט ההרתעה של האומות כלפי עם ישראל, כפי דברי הרמב”ם אותו ראינו קודם, לא שואל משה רבנו את הקב”ה, מדוע ה’ אלוקינו ב”ה אתה מצווה עלינו למחות את עמלק, הרי כל מה שעמלק יצא להילחם בנו ברפידים הוא לפי שרפו ידינו מן התורה ומן המצוות, ואם כך, הפתרון פשוט יותר, אנו נתחזק בתורה ונתחזק במצוות ואזי אין לנו יותר ממה לחשוש, שהרי כל כולה של מלחמת עמלק בנו היא כי רפו ידינו מהתורה והמצוות, ומיד עם תיקון החטאים והשיבה אליך בתשובה לתורה ולמצוות, יחזור כוחנו אלינו ולא נצטרך אפקט הרתעה כלפי האומות ואין לנו ממה לחשוש ולמה אם כן איפוא צריך מלחמה לה’ בעמלק מדור דור, מחה תמחה?!

אבל משה רבנו לא שואל את השאלה הזו!

ובלשון אחרת:

מדוע ה’ אמר למשה שנכרית את עמלק מהסיבה שהוא גרם לאיבוד אפקט ההרתעה כפי שהסביר לנו הרמב”ם, הרי גלוי וידוע לפני הקב”ה, שרפו ידינו מהתורה והמצוות ולכן היה כח לעמלק לבוא עלינו ולהילחם בנו, ועמלק הוא רק “אשור שבט אפי” והוא המקל, ומדוע אנו צריכים להילחם בעמלק ולמחות אותו מעל פני האדמה ולא רק אותו אלא גם את כל רכושו ובקרו?

אלא שכאן, בכל הענין הזה של מחיית עמלק בתורה, הקב”ה רוצה ללמד אותנו יסוד מוסד לדורות. דרך ה’.

כשאויבים נלחמים בנו – עלינו תמיד לדעת שיש כאן שתי סוגיות נפרדות: 1) הסוגיה שלנו כלפי פנים, 2) הסוגיה שלנו כלפי חוץ (כלפי האויב).

הסוגיה שלנו כלפי פנים (1) היא הסוגייה המוסרית של חשבון הנפש שאנו עושים עם עצמנו כלפי עצמנו בתוכנו כלפי פנים. ואך ורק כלפי פנים! כפרט וכעם.

הסוגיה שלנו כלפי חוץ, כלפי האויב (2) – זו הסוגיה של מלחמה. כשהאויב מכה בנו, מזנב בנו, גורם לאיבוד אפקט ההרתעה מאיתנו (רמב”ם), זו סוגיה מלחמתית, ובמלחמה אין חכמות, יש רק דבר אחד: שיקום ההרתעה. ושיקום ההרתעה הוא אך ורק “מחה תמחה את זכר עמלק”, טף, נשים, צאן ובקר!

אנחנו לא ניגשים לסוגיה הפנימית שלנו (1) עם מחשבות “אבל זה הוא הרשע, עמלק, איש חמס צר ואויב, ומה זה קשור אלי ולעבירות שלי, ניכנס בו ודי!” – לא. אנו לא אומרים כן. אנו ניגשים לסוגיה התוך פנימית שלנו, עם חשבון הנפש נקי. אם קרה לי מה שקרה, אם הרגו בנו, אם טבחו בנו, זה אומר שעלי, שעלינו, אני ואתה, לשוב בתשובה, כמו שאומרים חז”ל “לפי שרפו ידיהם מן התורה ומן המצוות”. כל העסק שלי בסוגיה זו צריך להיות עסק אחד, נקי מכל זיק של מחשבה אחרת, והוא: “מה עשיתי רע בעיני ה’ ומה עלי לעשות טוב מעתה, ובמה אני צריך לחזור בתשובה!” נקי.

וכן להיפך. כשאנו ניגשים לסוגיה כלפי חוץ (2) – אין לנו במחשבתנו כלום אלא רק מחיית האויב. “מחה תמחה את זכר עמלק, לא תשכח!” “מלחמה לה’ בעמלק מדור דור!” את כל המעשים צריך לכוון רק למלחמת חורמה מלא על מלא! את כל המחשבות צריך למקד רק במחיית הרע – למחות מעל פני האדמה כל עמלק צר אויב איש חמס ובליעל! אם עמלק זינב בנו, אם האויב הכה בנו והרג בנו, טבח, שחט ולא חמל, עלינו למחותו כדי לשקם מחדש את אפקט ההרתעה שלנו. בסוגיה זו אנו לא מערבים את הסוגיה הפנימית המוסרית שלנו ואומרים, הרי כל מה שעמלק הרג בנו הוא מפני העבירות, ואם כך, צריך לעשות רק תשובה ולא להילחם. כי זו טעות! צריך לחזור בתשובה בודאי! וכפי שכבר ראינו קודם, וגם ברמב”ם, שאם לא זו “דרך אכזריות”! אבל זה רק בסוגיה של חשבון הנפש הפנימי שלנו כלפי עצמנו בתוך תוכנו, כפרט וכעם, אבל כלפי האויב – רק מחה תמחה בלי שוב מחשבות אחרות!

הקב”ה מלמד אותנו כאן בענין עמלק, שאסור לנו לערבב בין הסוגיות!

מלחמה – עד הסוף! נקי.

חזרה בתשובה – עד הסוף! נקי.

ה’ כאילו אומר לנו ומלמד אותנו בענין עמלק, שאם אנחנו לא נבין את זה, ויבוא יום ונערבב בין הסוגיות, והאחד יאמר – ‘רק מלחמה!’, והשני יאמר, לא כלום, ‘רק תשובה!’ – אלו גם אלו טועים לגמרי מדרך ה’!

דרך התורה כפי שה’ מלמד אותנו כאן (בענין עמלק) היא, מלחמה ותשובה, ואין לערבב ביניהם, אין האחד מחליש את חבירו ואין האחד בא על חשבון חבירו כלל. כל סוגיה כאן יש לה את מקום הכבוד שלה ואת השטח בה היא צריכה להתקיים ולחשל.

בעת מלחמה אנו צריכים מחד גיסא להתכנס בבית מדרשות ובבתי כנסיות, לזעוק, להריע ולשוב בתשובה ולהתחזק בתורה ובמצוות, כפי שהרחבתי כאן, ומי שלא עושה כן, כלשון הרמב”ם הרי זו “דרך אכזריות”!

ומאידך גיסא, ומבלי לערבב בין הסוגיות ולהתערבב, עלינו לצאת כנגד האויב במלחמת חורמה, ואם הוא גרם לנו לאיבוד אפקט ההרתעה, שהאומות סביב מביטים ואומרים ראו כמה חלש עם ישראל וכמה ה’ לא איתו ואומרים “איה אלוהיכם”, אזי התפקיד שלנו הוא לשקם את אפקט ההרתעה מלא על מלא ולהכות באויב (במחבלים) מכת חרב ואבדן שלא ישאר מהמחבלים שריד ופליט, ובכך לקדש את ה’ (רמב”ם) כפי שחז”ל מלמדים אותנו: כל המרחם על המחבלים האכזריים העורפים ראשי תינוקות, זקנים, נשים, נערים, נערות, ילדי חמ”ד, חולים, נכים וגברים ושובים אותם, ולא מחסל אותם, סופו להתאכזר על הרחמנים.

וכבר נאמר על ידי דוד מלכא משיחא:

שְׁבֹר זְרוֹעַ רָשָׁע!

(תהלים י, טו)

וזה היה סודו הגדול של דוד המלך ע”ה תמיד, שחז”ל קראו אותו “עֲדִינוֹ הָעֶצְנִי” (שמואל-ב כג, ח):

הוא, דוד המלך, “עדינו העצני”. כשהיה יושב ועוסק בתורה – היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שהיה יוצא למלחמה – היה מקשה עצמו כעץ!

(מועד קטן טז, ב)

דוד ע”ה ידע את הסוד. כל סוגיה הוא שם במקומה שלה. סוגיית ה’עדינו’, המוסרית פנימית המופנה כלפי פנים בפני עצמה, וסוגיית ה’עצני’, איש מלחמה קשה כעץ – בפני עצמה. הוא לא ערבב בין שתי הסוגיות הללו, וזו היתה גדולתו, כפי שחז”ל מדגישים שהוא היה בעת ובעונה אחת “עדינו העצני”. גם ‘עדינו’ וגם ‘עצני’.

בנוגע לתורה ומצוות הוא היה מעדן עצמו כתולעת, והיה איש המוסר העושה תדיר חשבון הנפש, אבל כל זה מבלי קשר לעצם המלחמה. במלחמה – הוא היה מקשה עצמו כעץ ולא היה מערבב ביניהם ומבלבל את עצמו. רק הולך ישר בדרך ה’.

זה היה סוד הצלחתו של דוד המלך ע”ה, וזה הוא גם סוד הצלחתנו כיום!

דוד מלך ישראל חי וקיים! (מסכת ראש השנה כה, א)

כאן יש תוספת דברים כהמשך למאמר זה.

קורא יקר! נהנית מהמאמר? ✅ שלח כעת ל-3 מחבריך! 
יש לך דבר כלשהו להוסיף, להעיר, להאיר? אשמח שתכתוב אותו כאן למטה בתגובות! 👇