🏡 השו”ת החם להורים ואברכים

📘 שאלות של הורים ואברכים עם תשובות תורניות ומקצועיות, בס”ד

עמוד 🏡 השו”ת החם להורים ואברכים

הבית מלא אתגרים. הלב מלא דאגה. כל אחד מאיתנו פוגש – כהורה, כאברך, כאיש משפחה – מצבים שמבקשים אוזן קשבת, מבט רחב ונקודת מבט טיפולית־תורנית מזוקקת.

בדף זה אני משתף שאלות נבחרות שהגיעו אליי מאבות, אמהות ואברכים נשואים, ומשיב עליהן מתוך הקשבה, אחריות וניסיון – בנפש, בחינוך, בזוגיות ובהתמודדויות של הדור.

עמוד זה מהווה המשך טבעי לעמוד השו”ת החם לבני ישיבות. בעקבות ריבוי הפניות וההבחנה שבין סוגי השאלות, הופרדו הדברים לשני עמודים נפרדים – האחד לבחורי ישיבה, והשני להורים ואברכים – מתוך מטרה להעניק לכל תחום את מקומו הראוי.

מוזמנים לשלוח גם אתם שאלה אישית, במילים שלכם, דרך הטופס שלמטה. אין צורך להזדהות.

בס״ד – בע״ה אפרסם תשובות נבחרות, ללא שמות, לטובת הכלל.
העמוד מיועד להכוונה כללית ואינו מחליף תהליך אישי או טיפול פרטני.

טופס לשליחת שאלה לרב אשר מורסקי

גמגום אצל ילדים שהתפתח מלחץ

שאלה:

לכבוד הרב אשר שליט”א

ברצוני לשאול אתכם על בני בן 3.5 שמאז שהלך לחיידר התחיל לגמגם חזק.

וזה רק מתחזק יותר ויותר.

מה עלי לעשות, איך להתנהג?

אנו מפחדים להזיק לו יותר, ה’ ירחם

תודה רבה

מ.ד. בני ברק

תשובה:

אם הילד לא גמגם לפני כן, והתחיל לגמגם מאז שהתחיל ללכת לחיידר, מסתבר בהחלט שהדבר נובע מלחץ וחרדה.

ממקום בטוח בו הוא היה רגיל להיות, אם בבית ואם אצל המטפלת או גן פעוטות, הוא הגיע למקום חדש וגדול ללא גננת אלא עם רב’ה והדבר גדול עליו והוא חש קצת מאוים, ומחמת זה יש לו לחץ וחרדה המתבטא בגמגום.

ראשית, הגמגום הוא סימפטום, ואין להתייחס לסימפטום כלל אלא רק לסיבה שגורמת לסמפטום, לגמגום. לכן אין לומר לילד כלום על הגמגום עצמו וכמובן לא להעיר לו על כך כלום. יש להדריך את כל הסובב לו שלא ידברו איתו על הגמגום כלום, רק יקשיבו לו בנחת עם חיוך נעים וכנה על הפנים עד שיסיים לומר את דברו מבלי לעזור לו לדבר וכדומה.

הייתי ממליץ ליידע ראשית את הרב’ה שהילד לא גמגם לפני כן והדבר נובע כעת מלחץ. לדבר עם הרב’ה על כך שלא יעיר לו על הגמגום כלום רק יקרב אותו וירעיף עליו חום באמצעות עידוד ומילים חיוביות.

בנוסף שייתן לו תפקידים קלים שיש בהם מעט אחריות דבר שייתן לילד עמדה של נותן ועוזר ויתחזק לו הבטחון העצמי והכח.

בבית, אתם ההורים תשבו עם הילד ותדובבו אותו לספר על הקורה בחיידר וכיצד הוא מרגיש, ואיך זה עם חברים חדשים וכו’.

ניתן להביא בפניו דוגמאות וסיפורים קצרים (גם מעולמם של בעלי חיים) מהם הוא ילמד שזה נורמלי להילחץ ממקום חדש וזה עובר ויהיה לו עוד מעט טוב ונעים ובטוח.

יש לשים לב שהילד יישן בזמן וללחוש לו באוזן לפני שהוא נרדם, שאבא ואמא אוהבים אותו מאוד, ושהרב’ה בחיידר אוהב אותו מאוד ושכל החברים אוהבים אותו מאוד ומחכים לו מחר בחיידר. ומתוך משפטים אלו הוא יילך לישון (זה חודר את התת מודע).

מעריך שתוך שבועיים הגמגום יתחיל לחלוף ויפסק כלא היה.

במידה והדבר מחמיר ואין שיפור במשך כמה ימים – יש לפנות לקלינאית תקשורת.

בריאות והצלחה!

התפרצויות אצל ילדים

שאלה:

הילד מתפרץ בהתקף זעם. הוא בוכה, מרים את הקול, לפעמים אף אומר לנו שהוא ‘שונא אותנו’ ורוצה ללכת לבית אחר… אנו נואשים לעזרה.

משפ’ הוברמן

תשובה:

שלום רב,

ניכר שעשיתם הרבה בשביל הילד ובכל זאת הילד מתנהג כך. זה אמור לתסכל וננסה להציע פתרון לבעיה ואי”ה וביחד עם תפילה – הילד יכנס לתלם.

במקרה שהצגתם, מה שצריך זה, לתת לילד גבולות! לא ניכנס לכך מדוע הילד מתנהג כך, מה שברור הוא שהילד צריך לדעת מה מותר לו ומה אסור לו.

התקפי זעם, צרחות וחוצפה – אין מקומם בבית ולא בשום מקום אחר.

בפעם הבאה כשהוא צועק ומתחצף, הישארו שלווים לגמרי, גם אם לא בפנים, אבל לכל הפחות כלפי חוץ, ואמרו לו באופן ברור, תקיף וסמכותי, ללא פשרות, עם מבט בעיניים, שבמשפחה שלכם ובבית הזה כאן לא מרימים את הקול ולא מדברים לאבא ולאמא כך וכך (חזרו על דברי החוצפה שאמר. אל תאמרו את המשפט “לא מתחצפים” בווריאציות שונות).

תתכוננו לכך, שהילד לא יתייחס לדברים וימשיך לצעוק. הסיבה לכך היא, שהוא רגיל בכך ואינו יודע צורת התנהגות אחרת, ובנוסף לכך הוא בוחן אתכם אם אתם רציניים ועקביים בשיטה החדשה שאתם צועדים בה.

הפעילו לחץ מתון ואמרו לו בתוקף שהוא יכול לצעוק ולצרוח בתוך חדרו עם דלת סגורה וכשהוא יסיים את זה, הוא יכול לצאת. החזיקו בידו בלחץ מתון והכניסו אותו לחדר עד שיירגע מעצמו ויבין שהסיפור של ההתנהגות הברוטלית הזו – נגמר.

במידה והוא אומר שהוא רוצה ללכת לבית אחר והוא שונא אתכם וכו’, אמרו לו את המשפטים הבאים בנחת בסמכות וברצינות עם שלווה (מעושה או לא מעושה), ואמרו זאת בהעברה בעלמא כאילו לא קרה דבר מה חשוב כלשהו אלא סתם: “אתה הבן שלנו ואנו אוהבים אותך, אבל אם אתה רוצה ללכת לבית אחר זה בסדר גמור. במידה ואתה זקוק לכך, נעזור לך לארוז את החפצים במזוודה ולסייע לך בכך”. האמינו במה שאתם אומרים ואמרו זאת בלי חשש כלל.

כשהוא יבין שאתם לא מתרגשים מהאמירות הבומבסטיות הללו של בריחה מהבית וכו’, הוא כבר לא ישתמש בזה, כי מצידו הדברים כבר לא עושים עליכם כל רושם.

במקביל, בזמנים שהוא ברוגע, ולא מיד אחרי התפרצות וחוצפה, אלא בשעות של רגיעה, חבקו אותו ואמרו לו מילים טובות מתוך המחשבות הטובות שאתם חושבים עליו, וקנו לו ממתק כלשהו ללא כל תנאי, רק מאהבה.

דרשו ממנו תפקידים מוגדרים מראש אותם הוא חייב לבצע ועמדו על כך, ובמידה ולא עושה אכפו את זה בפרסים או בהפסד דברים שהוא אוהב.

יש עוד דברים אבל זה הבסיס.

בהצלחה

למה בבית הילד מתנהג גרוע ובחיידר טוב?

שאלה:

שלום הרב אשר.

אנחנו מאוד מחכימים מהשו”ת שלך בחינוך, ובכלל.

חזרתי אמש מאספת הורים והמלמד אמר שהילד שלנו ילד מצוין. ואני לא מאמין, כי בבית הוא הכי קשה ומאתגר. מה האמת בבית או בת”ת?

תשובה:

אם הרב’ה ידוע כמי שאינו אומר את כל המצב לאשורו ומעגל פינות, מובן שהמצב בבית הוא המשקף את מצב הילד, אבל רוב הרבהס’, אם לא כולם, משקפים נכוחה את המצב של הילד בכתה.

מה שנותר הוא להבין מדוע בחיידר הילד מתנהג באופן טוב יותר בהרבה מהבית.

ללא ספק אתם משקיעים על הילד ביותר ואף על פי כן משהו לא מסתדר איתו בבית. אפשרות סבירה היא, שכהורים אתם מחנכים את כל הילדים בשיטה מסויימת ובצדק, אך יש ילדים שכפי שכתבתם מאתגרים ולהם צריך חינוך שונה, “חנוך לנער על פי דרכו”.

אך מכיון שלא פירטתם מה הקשיים, אני רק משער שהילד קצת מתחצף, ודואג לעצמו, ולא עושה מה שאומרים לו תמיד, וכו’.

למה בחיידר הילד טוב? יתכן מאוד שהרב’ה קלט את הילד ויש לו אליו גישה חינוכית מותאמת. אין בכך כל אמירה, שכהורים אנו לא עושים טוב מספיק אלא אמירה שהילד הזה זקוק לחינוך אחר ולא כפי החינוך אליו הוא רגיל בבית כשאר ילדי הבית.

נסו לדבר עם הרב’ה על כך, ולימדו ממנו כיצד הוא מחנך את הילד, תתרמו ממנו ותתרמו לילד מניסיונכם החדש-ישן ותרוו ממנו נחת יהודית!

אם תרצו, תפרטו יותר כיצד הוא מתנהג בבית, וכיצד אתם מחנכים אותו, ואנסה לכוון יותר ולהציע פתרונות ממוקדים יותר.

בהצלחה!

חינוך למשמעת

שאלה:

יש לי שאלה בחינוך ילדים,

מהם הפעולות שאני יכולה לעשות כדי למנוע, חוסר דרך ארץ, או להקשיב לנו מיד כשאנחנו אומרים משהו,

לילד בן 6 וחצי.

ועוד משהו, שלפעמים אני רואה צורך להעניש על מעשה מסויים, ואין לי פשוט מה!

תשובה:

שאלה טובה.

ובכן, ילדים רוצים לעשות מה שבא להם, ואילו היינו מניחים ילד ללא כל השגחה וחינוך, ברור שהוא היה יוצא פרא, וכבר נאמר ‘עיר פרא אדם יוולד’. כך שהחינוך הוא ממש כמו מזון אותו אנו נותנים לילד, וכמו שללא מזון אין הילד יכול לגדול, כך גם ללא חינוך אין הילד יכול לגדול.

מצד שני ילדים אינם רובוטים ולא ניתן לדרוש שילד יבצע ללא שום התנגדות ויעשה תכף ומיד את כל המצווה עליו. ילד שינהג כן מומלץ לקחתו לבדיקה האם הוא לא ילד שצריך חינוך מיוחד…

מה שכן צריך הוא – חינוך. וחינוך הוא התלמדות על ציר זמן בסבלנות ובהתמדה.

את מציגה מצב של חוסר משמעת, ובכן צריך לחנך את הילד למשמעת, ואת זה נעשה על ידי דרישות קטנות וחצובות בסלע.

“שלומי, כך את העט הזו ושים אותה במגירה של העטים בחדר הילדים” – זו דוגמה לדרישה קטנה מאוד. הדרישה הזו עליה להיות חצובה בסלע, אין מצב שהילד לא יקיים את הדרישה הזו. נאמר לו אותה בקול ברור וסמכותי במבט עיניים כנה וברור ונעמוד על כך שהילד יבצע את המטלה.

כשהילד ביצע לא נעשה מזה סיפור ונמחה לו כפיים אלא נאמר לו מילת עידוד קצרה וכנה ונמשיך הלאה, כדבר במובן מאליו, כך הילד יתרגל אט אט למשמעת. במקביל לא נדרוש מהילד מטלות ומשמעת שאנו יודעים מראש שהוא לא יעשה ושאנחנו לא נעמיד את כל כובד משקלנו שהוא אכן יעשה אותם.

עם כל ביצוע מטלה וקיום הוראות של הורים הילד מתחנך ומתרגל על ציר זמן למשמעת וציות.

בנוגע לעונשים – גם מראה פנים כועס ומניעת ממתק או אי יציאה לגינה וכדומה, הוא עונש, וזה מספיק. תלוי כמובן בחומרת המעשה, אך בגדול כדאי להרבות בשבחים ופרגונים, תואמי מציאות כמובן, ולא בעונשים, במיוחד מי שידו קלה על ההדק.

בהצלחה בחינוך!

אמא, משעמם לי

שאלה: 

הבן שלי מתלונן ”משעמם לי בחיים”. בכיתה ובבית. מה ניתן לעשות?

יש לציין שאנו מנסים להציע לו פתרונות. אך הכל משעמם אותו.

תשובה:

ילד שמתלונן על שעמום, הן בבית והן בכיתה, זהו ילד שצריך לחזק את תכונת האחריות שלו.

ילד שיש לו אחריות המשתקפת בביצוע מטלות ותפקידים ועשייה חיובית, אין לו זמן להיות משועמם.

ילד שחסר לו באחריות ואין לו מטלות ותפקידים, מה שיש לו בראש זה שעמום והוא מבטא את החסך של חוסר האחריות שלו באמירה שהוא משועמם.

ממוצא הדברים נלמד, שהתלונה על שעמום היא סימפטום של אי לקיחת אחריות וביצוע תפקידים. לכן, מה שעלינו לעשות הוא, לא להתייחס כלל לתלונה הזו באופן ישיר, אלא להתחיל לטפל בשורש שלה, והיינו לקבוע לילד במסמרות תפקידים לביצוע יום יומי ולהבהיר לו באופן פשוט וברור, שביצועם זה במסגרת אחריותו.

אין לתת לילד לבצע בבת אחת ריבוי תפקידים ומטלות אלא להתחיל בהדרגה אט אט, ומדי פעם להוסיף תפקיד או להאריך את משך זמן התפקיד.

ככלל, על התפקיד להיות מוגדר ומוסבר באר היטב עם תיחום ברור של אורך הזמן בו עליו לבצע את המטלה או השעה ביום בו הוא צריך לבצעה.

יש טעות של הורים, שבמקרה כזה (“משעמם לי”) מנסים להעסיק את הילד ועושים פעולות שונות כדי למלאות את זמנו ולהפיג את שעמומו. זו טעות. ראשית, הילד לא לומד כיצד להפיג את שעמומו באופן עצמוני כי הרי זה תפקידם של ההורים… ושנית, העיקר חסר מן הספר, כי השעמום מגיע מאי לקיחת אחריות מספקת לפי כישוריו וגילו של הילד דבר המוביל לשעמום, אך במידה והוא ייקח אחריות כפי שהסברנו, הכל יבוא על מקומו בשלום ולא ישמע עוד בביתינו “משעמם לי”. יש אחריות.

בהצלחה!

הבן שלי לא רוצה ללכת לבית הכנסת

שאלה:

הרב אשר מורסקי, אשמח להתייעץ איתך בנוגע לילד בן 12.5 שלא מעונין ללכת לבית הכנסת – האם נכון לשכנע אותו או לשחרר ולהמתין שיבוא ממנו?

תודה

תשובה:

במקרה זה יש לשאול את הילד מדוע הוא לא הולך לבית הכנסת, כי לפעמים אנו חושבים שזהו ענין רוחני וירידה בנושא התפילה, אבל יכול להיות שהסיבה היא שהוא חושש מאדם מסויים (אולי אפילו מישהו נגע בו בבית הכנסת) או מבחור או מילד מסויים.

אפשר גם שהוא רב עם בני גילו בבית הכנסת ולכן הוא לא מעונין לפגוש בהם. אפשרות נוספת היא, שיש לו חרדה חברתית בבית הכנסת זה, והגם שהדבר לא מתבטא במקומות אחרים אבל בבית כנסת זה הדבר מתעורר משום איזושהי סיבה, דבר המונע מהילד ללכת לבית הכנסת.

אם ביררנו, וודאי לנו שאחד מהסיבות שלעיל אינם הסיבות לכך שהילד לא הולך לבית הכנסת, ניתן להבין שהסיבה היא, שהוא פשוט לא רוצה ללכת לבית הכנסת ואין לו רצון להתפלל. במקרה זה, לא כדאי כלל ללחוץ על הילד להתפלל, רק למסגר לו את המצב שיבין שזה תקופתי אצלו ולומר לו “אני רואה שכרגע בימים אלו קשה לך ללכת לבית הכנסת וזה בסדר גמור, ובכל זאת אני מאמין שיש לך את היכולת ואת הרצון להגיע בית הכנסת רק ל10 דקות, ואני אשמח שתבוא” ולומר זאת לא בלחץ ולא בזמן של אווירה מתוחה אלא בזמן של אהבה וידידות ובאופן מכבד.

אנו מרווחים מכך שהוא יודע שזה זמני אצלו, ושאנו מודעים למצב ולא כועסים עליו ולא חושבים עליו מחשבות ביקורתיות. ואותם 10 דקות משאירים אותו מחובר לבית הכנסת דבר שבהמשך יתפתח לפרקי זמן ארוכים יותר.

אם הוא מגיע לפחות כמו 10 דקות לבית הכנסת, לעודד אותו על כך ולהתייחס לכך שהגיע כפי שדובר ל10 דקות, ולהתעלם בכלל מכך שבשאר התפילה הוא לא הגיע.

במקביל מדי פעם לחזק בבית את ענין התפילה – לא באופן ישיר אלא עקיף ובאווירה ביתית חמה ותומכת. לעורר על חשיבות התפילה באמצעות סיפור מענין או אמירה מהספרים המחזקים את נושא התפילה.

לא לעשות מזה סיפור, רק הכל באווירה חמה ותומכת, אוהבת ומכבדת.

בטוחני שאחרי תקופת מה, זה יעבור והוא יחל ללכת לבית הכנסת כרגיל. בהדרגה. בכל אופן אין ללחוץ עליו ללכת לבית הכנסת כי זה ייצור מצב שאחר כך יהיה קשה מאוד לתיקון. אלא הכל באהבה, אורך רוח, סבלנות, ידידות וכבוד. במקרה שמדובר אכן בחרדה וכדומה, ניתן לפני אלי לייעוץ (0548423649).

בהצלחה רבה ונחת מהילדים

ילד קטן שמדבר מילים גסות

שאלה:

כב’ הרב אשר מורסקי שלום רב

תודה על השו”ת ממנו אנו מחכימים מאוד.

ברצוני לשאול מה לעשות עם בני בן ה-4 שמדבר מילים גסות וממש ‘מלכלך’ את הפה, ואנחנו ממש משתוממים. הוא לא שומע את זה מהבית והוא לומד בתלמוד-תורה טוב. מה ניתן לעשות?

תודה

ציון

תשובה:

שאלה חשובה ויש הורים נוספים שמתלבטים בכך ואשתדל לענות תשובה מתומצתת.

ילד בן 4 רואה את כל הנושא של הדברים שבצניעות בעיניים מאוד ילדותיות. הוא לא באמת מבין מה שהוא אומר והוא גם לא מייחס לזה חשיבות כפי שאנו מייחסים לכך וגם אין לו בזה ענין יצרי מיוחד כמו המבוגרים. בשבילו זה כמו עוד צעצוע או משחק.

לכן, מאוד תלוי כיצד אנו מתייחסים לאמירות שלו. אם אנו מתייחסים בחומרה וקצת נבהלים וחוששים, ומתגלגלים עם המחשבות שלנו למי יודע לאן זה יוביל ומה יהיה בהמשך, ואוי אוי אוי למה הוא נמשך וכו’, וזה מתערבב לנו עם היצרים שלנו ועם מה שאנחנו התמודדנו ומתמודדים, אז הילד קולט את זה באזניו הרגישות ובחוש הריח המפותח והבלתי אמצעי שיש לו בגיל זה והוא מבין שהוא אמר משהו חשוב שלוחץ על הכפתורים של ההורים והמחנכים שלו ואז הוא נשאב לזה לדבר על כך עוד ועוד והוא מקבל מכך הרבה תשומת לב שלילית ואנו נכנסים למעגל קסמים שלילי עם הילד.

ההתייחסות הנכונה והבריאה ביותר למצב שתיארת הוא – מיד כשהילד אומר מילה גסה וכדומה, להסתכל עליו ברוך ובסמכותיות פשוטה ולומר לו בצורה ברורה ובנעימה: “איציק, את המילה שאמרת עכשיו, אצלנו בבית לא אומרים”. וזהו. כך פשוט, ולהמשיך הלאה. לא להתעכב על כך, לא להיבהל, לא לעשות מזה סיפור ולא כלום, רק לומר לו כמה מילים באופן ברור שכך לא מדברים אצלנו בבית ודי.

לאט לאט הילד יבין שככה לא מדברים, ותשומת לב הוא גם לא יקבל מכך ולכן תוך כמה ימים עד שבועיים הוא ודאי יפסיק עם הדיבורים הללו, ללא ספק.

במידה וזה ממשיך, כנראה יש לו חברים שעסוקים בזה וצריך להרחיק אותו מהם ולצוות לו חברים טובים חדשים.

הוא יגדל ויעלה ויפרח לאילנא רברבא בס”ד. רק רוגע, זה הכל.

בהצלחה!

ילד חסר אחריות – מה עושים?

שאלה:

הרב אשר שלום וברכה,

אנחנו ממש נהנים מהשו”ת המחכים.

רציתי לברר: יש לי ילד כבן 8 שכל הזמן מתנער מאחריות. הוא כל הזמן אומר ”זה היה בלי כוונה”, כשהוא טועה. או עושה משהו כמו שלא עוזר אח”כ הוא אומר ”זה היה בלי כוונה” וכדו’.

אשמח לדעת מה לעשות איתו?

תשובה:

הילד לחוץ מטעויות שהוא עושה והדימוי העצמי שלו קצת נמוך, גם אם נראה לנו שלא, כך שכל טעות שהוא עושה מלחיצה אותו ומשפילה אותו והוא חייב לתרץ זאת באיזשהו תירוץ כמו “זה היה בלי כוונה” כדי להגן על המבנה התקין של נפשו, מבנה המבוסס על הכבוד הטבעי.

יש ללמד את הילד שמותר לטעות, ולא רק ללמד אותו אלא להראות לו גם דוגמה אישית, מההורים ומהאחים הגדולים, שטועים ומודים שטועים (בקל) ומתקנים ושמותר לטעות.

יש לשנן לו מדי פעם את הענין, שמי שלא עושה לא טועה, ומי שטועה לומד מהטעות, ומי שלא עושה לא טועה ולא לומד מטעויות, ולחזק את התפיסה שלטעות זה לא דבר לא רצוי אלא הוא דבר מוכרח ללמידת החיים. ניסיון וטעיה, ניסיון וטעיה.

במקביל, כדי לחזק בילד את נושא האחריות, יש לתת לו תפקידים מוגדרים מראש לכל יום. “מוישי, התפקיד שלך מהיום והלאה במשפחה הוא, לזרוק כל יום השעה 5 את פח הזבל שבחדרך לפח הזבל הציבורי שבחוץ”, וכדומה מתפקידים אלו המתאימים לאופיו ולגילו.

השילוב של שחרור הפחד מטעויות שעלולות להיות, יחד עם תפקידים שמחזקים את האחריות ומחברים את הילד לכלל המשפחה כחלק אינטגרלי ומכובד בה, יקנו לילד אחריות, דימוי עצמי ויכולות התמודדות כזו, שכבר לא יהיה לו צורך להשמיע את המשפט האמור בשאלה.

בהצלחה והרבה נחת!

הילד לא רוצה לקחת ריטלין

שאלה:

שלום וברכה,

אנו נהנים מהשו”ת. הוא ברמה גבוהה.

אנו מתוסכלים עם ילדנו בן ה-9 שלא מסכים לקחת ריטלין.

הוא אומר שזה מדכא אותו.

מה לעשות?

נא לא לכתוב שם, מ. מבני ברק

תשובה:

התשובה קצת מורכבת ולא אוכל להאריך, ובקצרה:

‘ריטלין’ איננו תרופה אלא סם ממריץ (אמפטמין, ראו באתר משרד הבריאות) הניתן במינון נמוך ומבוקר המשפיע על מהירות העיבוד של המחשבה ויכולת הריכוז, וגם ממתן (י”א דופמין וכו’, ולא הוכח).

אך מטבעו הוא לרוב גם מדכא אישית ורגשית וממילא גם חברתית, וגם נוגד שינה ותיאבון.

האופן הנכון ביותר הוא, למצוא לילד מסגרת שיכולה לקדם אותו לפי אופיו, תכונותיו ויכולותיו הקוגניטיביים-רגשיים וליצור לו ענין בלימודים, כך שיתייתר הצורך בריטלין.

אם אין כזו מסגרת, זו בעיה לא לתת ריטלין, כי המסגרת לא מתאימה לילד ואין ברירה אלא להתאים את הילד למסגרת באמצעות ריטלין, דבר הגורם בתורו לילד להתנגדות מחמת התופעות השליליות הנלוות, ולפעמים בצדק.

אך מסגרת שלא מתאימה וללא ריטלין – זה סיכון חינוכי ורוחני.

לכן במקרה כזה הייתי ממליץ (א) לתת לילד – באישור הרופא – מינון נמוך מאוד של ריטלין (אולי 2.5 מ”ג אטנט, רבע כדור כחול של 10 מ”ג), (ב) במקביל ליצור לו ענין בלימודים ובהתנהגות על ידי מבצעים נושאי פרסים, (ג) ויחד עם זאת לשלוח אותו לטיפול רגשי באומנות או בשיחה בו ינתנו לו כלים להתמודדות עם ADHD.

המשולש הזה יכול להניב תוצאה טובה מאוד, מצד אחד – מעט ריטלין שמגביר את היכולות הלימודיים ומרגיע קצת אבל ללא תופעות שליליים, מצד שני מבצעים מעודדים וממריצים ומצד שלישי טיפול רגשי מטפח, מכיל, נותן כלים ומקדם – וממילא מרגיע ומיישב את הדעת ללימודים.

לא אוכל להאריך יותר במסגרת זו וניתן להתייעץ עמי במייל המופיע בבלוג.

הרבה נחת!

מה עושים עם ילד חכם שעושה שטויות?

שאלה:

שלום וברכה

יש לי בן – ילד חמוד בן 8.5 מוכשר וטוב לב ב”ה אבל יש הרבה דברים שקורים לו בלי לחשוב, כאילו לרגע זה נראה שזה ילד בן 5 ששכח לחשוב על התוצאה של מה שהוא עושה, וגם בדברים שהוא כבר יודע ומורגל, הוא הרבה פעמים עושה שטויות בבית וכן בכיתה, שאנחנו ממש עומדים ולא מבינים לאן נעלם השכל שלו לדקות האלו. האם מדובר בהפרעה מסוימת (SCD) או במשהו אחר?

נשמח לקבל כיוון והכוונה.

תודה רבה

תשובה:

שלום רב. שאלה חשובה. יש לכם ילד מוכשר וטוב. עושה רושם מדבריכם, שמנת‑המשכל שלו די גבוהה. ואתם שואלים, ילד שיש לו מנת משכל גבוהה כיצד הוא מתנהג כמו ילד קטן, כ5 במקום 8.5? השאלה יוצאת מנקודת הנחה שכשרון טוב הוא ערובה להתנהגות מיטבית.

אילו היינו פרוגרסיביים, השאלה היתה מתחדדת יותר, כיצד זה ש”יצר לב האדם טוב מנעוריו” (לשיטה זו) והוא מתנהג כך? ודאי זו איזושהי הפרעה (SCD) המופיע בספר הקטגוריזציה האישיותית של DSM-5 אבל כעת שאנו אוחזים בידינו את ספר התורה ששם כתוב “כי יצר לב האדם רע מנעוריו” ובנוסף גם לא מצאנו (עדיין…) ספר המוכיח מהו ילד או אדם “נורמלי” שכל מי שלא עומד בקריטריון הנורמליות הזו הוא בעל הפרעה – לא קשה דבר, כי יש חכם להיטיב ויש חכם להרע ואין השכל והכישרון שייך לענייננו, ענין ילדים מחונכים, כלל.

פשוט, בפעם הבאה שהילד (נקרא לו חיים) עושה מעשה שטות ולא חשוב מה חומרת דרגתו, לדוגמה קופץ על השולחן בסלון, אמרו לו אתם ההורים באופן ברור ובשלווה נחרצת: “חיים, אצלנו במשפחה לא קופצים על השולחן בסלון. אני לא מרשה את זה. רד כעת!” גם בדברים שהוא יודע ומורגל, יש לחזור באופן החלטי על כך שאיננו מרשים לו לעשות כן או שיש לו לעשות כך וכך.

ילדים נוטים “לשכוח” מה שמורים להם ומדי פעם צריכים “רענון” מה אסור ומה מותר. הם בודקים את הגבולות שלנו ואת סמכותנו שוב ושוב. ונהיה שם בשבילם.

שימו לב, לא להתפלא עליו ולומר לו מדוע הוא עושה שטויות הרי הוא חכם וכשרוני, אלא רק לתת לו הוראות ברורות מה לעשות ומה לא לעשות מה אנו מצפים ממנו ומה לא, ובאופן סמכותי.

בטוחני שתוך שבוע תראו שינוי ניכר. אם לא ראיתם כל שינוי כדאי להתייעץ באופן פרטני ובמידה ויהיה צורך תופנו לאבחון (ובזהירות, כי הרבה מאבחנים ידם קלה על ההדק).

תראו רק נחת.

הילד כל הזמן מקטר

שאלה:

יש לי שאלה

הבן שלי בן 5 כל הזמן מתלונן ומקטר

לקחתי אותו היום ליריד מושקע והוא רק התלונן כל הזמן

מה אפשר לעשות כדי לגרום לו לשנות גישה?

בתודה על הכל מש’ שוחט

תשובה:

שאלתם מה אפשר לעשות כדי שישנה גישה, והתשובה לכך היא: לשנות גישה.

הילד מתהלך בבית מתוך תחושה שההורים דואגים כל הזמן לספק לו את כל צרכיו ובאופן מיידי וזאת מתוך חשש שמא הם הורים לא כ”כ טובים ושהם צריכים לתת לו הכל כדי שיגדל טוב ויהיה לו חיים טובים ובטחון עצמי וכו’, הכל מתוך חשש, ולמלאות חסרון ילדות שלהם, שכל מה שהם לא קיבלו בתור ילדים או נערים כעת הם יתנו לילד שלהם, ומרוב שההורים חוששים ודואגים לילד ועסוקים בהפגת הפחדים שלהם, שמא עדיין לא נתנו לו מספיק וצריך עוד ועוד, הילד חש את כל זה ויודע היטב על איזה “כפתור” רגשי הוא צריך ללחוץ ואיזו אמירה או משפט יגרמו להורים שלו לספק לו מיד את בקשותיו וגחמותיו, והתוצאה היא שלא רק שהילד דורש עוד ועוד, וכמו מנצל את ההורים, הוא גם לא חש שום סיפוק מכל מה שנותנים לו כי הוא מבין בחושיו החדים שכל מה שנותנים לו הוא לא באמת בגלל שרוצים לתת לו מתוך אהבה אלא הנתינה הזו עיקרה ניתנת מתוך תחושות של לחץ ופחד וממילא הוא לא מסופק מכל מה שנותנים לו כי עיקר הנתינה שהוא מבקש היא האהבה והאכפתיות מתוך רצון הורי כנה ולא מתוך פחדים, ובנוסף לכך היות ואין לו כמעט דבר האסור לו וכל מה שהוא מבקש נעשה על אתר, אזי כל מה שיש לו – אין לו בו טעם וענין, כי עיקר העונג של האדם שהוא מתענג על מה שיש לו זהו מפני מילוי חסרון כלשהו אבל אם הכל מותר או הכל מגיע לי וניתן לו, אין בזה כבר טעם. ולכן התיקון לכל זה הוא, להפנים, שילד זקוק למילה “לא” כמו שהוא זקוק ואף יותר מכך למילה “כן” וגם אם אפשר לתת לו ורוצים לתת לו, יש לפעמים לומר לו “לא”, לא בגלל שום סיבה אלא בשביל חינוך, שלא הכל מגיע מיד ולא כל גחמה שלו מתקבלת. במקביל יש להציב לילד דרישות של תפקידים בבית ולהקפיד לתת לו מה שהוא צריך אבל לא מתוך חשש אלא מתוך רצון הורי כנה לדאוג לרווחתו של הילד. ולהקפיד על כך שיאמר ‘תודה’ ואם אינו אומר ‘תודה’ ומכיר טובה, לא לתת לו, ולהמתין עד שיודה, ובתוך כל זה להרעיף עליו אהבה ללא תנאי ולחיות עם תחושה שנובעת מתוך הבנה שכל הנעשה בבית מול הילד הוא הכל עבור רווחתו, חינוכו וטובתו.

בהצלחה

הילד חוטף מכות בחיידר ולא מחזיר

שאלה:

תודה על העלון הנפלא. ועל מדור השו”ת המיוחד.

ילד שלי בן 5 בת”ת, כמנהג הילדים הוא מקבל מכות, אך לא יודע להחזיר.

מה עושים?

בברכה מש’ גרינברג ב”ב

תשובה:

מכות הם אלימות, ואין להרשות אלימות מכל סוג שהוא במסגרת מקום הלימודים של הילד, ובכלל.

יש לפנות להנהלת הת”ת ולרב’ה ולוודא שהנושא נאכף ויש איסור גמור להכות והדבר לא ישנה.

במידה והנושא לא נאכף ואין היענות מצד ההנהלה, יש ללמד את הילד להחזיר. אסור שיווצר מצב בו הילד חוטף ולא מחזיר, כי כך הוא מתרגל להיות מושפל ונכנע והדבר יכול לגרור למצבים נפשיים לא רצויים ואף חמורים. לפעמים רק בהמשך.

יש ללמד את הילד להחזיר מכה למכהו. לומר לו, מי שנותן לך סטירה החזר לו סטירה. להראות לו ולתרגל איתו כיצד עושים זאת. להדגים לו.

במידה והילד חושש להחזיר בטענה שהילד השני חזק ממנו ואם הוא יחזיר לו, המכה ישיב לו מנה אחת אפיים ולכן הוא מפחד, אין להיבהל ובמקרה זה יש לעמוד על כך שהוא יחזיר, היות והילד המכה מנצל את המצב החזק שלו לדרוך על חלשים ממנו והתוצאות מי ישורן. יש ללמד את הילד בסבלנות להחזיר ולהקשיב לחששות שלו ולנטוע בו בטחון ביכולות שלו להגן על עצמו מהפוגע.

יש בין ההורים שקוראים תשובה זו וחושבים תוך כדי קריאה, מדוע היחס כאן הוא חמור כל כך, הרי מדובר רק בגיל 5 ולא באיזה בריון אלים. ובכן בשביל הילד, ילד בן 5, ילד חזק שמכה אותו ומשפיל אותו ואין לו את היכולת להתגונן מפניו ואין מי שעוזר לו – זה ממש כמו מבוגר הנפגע מאיש אלים.

במידה וזה לא עוזר והילד מפחד, יש לערב את הורי הילד המכה ואת הנהלת מוסד הלימודים.

אין לפתור את הבעיה כלאחר יד ולומר “זה יעבור, הם קטנים”.

בברכה

למה הוא לוקח אחריות על דברים לא לו?

שאלה:

רציתי לשאול, יש לי חבר שאני רוצה לעזור לו. הוא לוקח על עצמו אחריות על דברים שלא קשורים אליו בכלל וזה מכעיס אותו מאוד!

לדוגמא (בשינוי פרטים כמובן), הוא כועס על אשתו, שלא הכינה עדיין משלוח מנות לאחותה. שאלתי אותו, מה זה עניינך? והוא עונה לי, מה הפירוש?? היא צריכה לחשוב על זה, זה אכפת לי!

תודה מראש על התשובה

ישראל מאיר הרצבריג, ב”ב

תשובה:

אנסה לענות בקצרה. תוכל למצוא בחבר זה, שהוא מקפיד על דברים בכלל, וקשה לו מצבים של שינוי. שינויים ועניינים בלתי צפויים מלחיצים אותו והוא מתרגז. כשמשהו לא הולך ולא מסתדר לפי מה שהוא רגיל אליו, הוא כועס מאוד. מה שנקרא ‘נוקשות’.

הנוקשות הזו היא רק סימפטום, אבל שורשו הוא: חרדה. חברך בתוך תוכו חרד תדיר מה יקרה ומה יהיה, וכדי להשקיט את החרדה הזו הוא טיפח לעצמו תכונה של שליטה המשליכה על רווחתו הנפשית ורווחת הסובב אותו.

מה שלא הולך כמו שצריך ומה שמשתבש הוא יכעס מחרדה ויכוון לתיקון המצב במטרה להשקיט את חרדתו. הכל צריך להיות בשליטה, גם המשלוח מנות שאשתו צריכה להכין לאחותה. במידה והיא לא תכין בזמן הדבר מעורר אצלו חוסר בשליטה, הכל צריך להיות בזמן מזמן, ולא – מי יודע מה יהיה. הוא חרד מעצם אי ההתארגנות בזמן של אשתו, מכך שזה יגרום לכל מיני תסריטים של חרדה שעולות לו במחשבתו וממילא בהרגשתו, וכדי להרגיע אותם הוא צריך להשתמש בתכונת השליטה על כל המצבים, ובמקרה זה לכעוס על אשתו מדוע היא לא הכינה עדיין את משלוח המנות.

המקרה קצת מסובך. היות ואם תשאל אותו מה אכפת לו מכך (שלא הוכן המשלוח מנות לאחות), הוא ישתמש באופן אינסטינקטיבי את מנגנון ההגנה ‘רציונליזציה’ ויסביר בטוב טעם או שלא בטוב טעם “מה הפירוש? זה מה שצריך לעשות! וצריך סדר! וצריך וכו'”, בקיצור, הוא יסביר את מניעיו באופן כביכול רציונלי מבלי להיות מודע (כמעט) לדחפיו החרדתיים. הדוגמה שהבאת מלמד על כך אבל בכל התנהלותו מול עצמו ומול הסובב אותו הוא מתנהל באותו הדפוס, פעם פחות ופעם יותר.

הפתרון לכך הוא, להביא אותו לידי כך, ובעדינות, שיבין את מניעיו ובד בבד ללמד אותו כיצד להשקיט את החרדה הזו. ובמילה אחת נוכל לומר כאן כיצד, והיא: במקום לתת למקום החרדתי שלו שליטה על כל המרחב הנפשי שלו, לאפשר לחלק החרדתי שבו כניעה לחרדה, והתפתחות האני העצמי למקום שליו ורגוע יותר וממילא מכיל יותר את המעגלים הסובבים אותו, קרי: אשה, משפחה וחברים. במידה ויש צורך, ניתן להיעזר גם בפסיכולוג או בפסיכותרפיסט (מטפל רגשי מומחה).

הרבה בריאות ונחת

לא רוצה להתפרץ בצעקות על הילדים

שאלה:

שלום הרב אשר,

הייתי שמח לדעת מה לעשות. לעיתים אני מתפרץ בצעקות על הילדים.

מה ניתן לעשות שלא יחזור על עצמו?

איתמר ק. מהמרכז

תשובה:

יש לך כפתור שכשלוחצים עליו אתה צועק, וזהו דפוס התנהגות ותוצאה קבועה של סיבה המובילה אליו. כשילד לא עושה את רצונך מייד או מישהו אמר דבר לא במקום, הדרך שסיגלת לך במשך השנים היא התפרצות בכעס ובצעקות. על ידי הכעס אתה משיג שליטה ורוגע אבל בדרך פוגע ומשבש את ההתנהגות שלך ומלמד את הילדים דפוס התנהגות לא רצוי, שכאשר משהו לא מסתדר להם, הם צועקים וכועסים (חזו”א, אמו”ב).

במשך הזמן דפוס התנהגות זו נחקק בך והפך להיות סוג נוסף של התנייה קלאסית המתוארת אצל פבלוב בראשית הפסיכולוגיה ההתנהגותית.

הפתרון לכך הוא להבין זאת ולהכחיד את דפוס התנהגות זה באמצעות התרגלות ואימון להגיב באופן שונה כשלוחצים לך על הכפתור.

מהיום תחבר את החוט החשמלי של הכפתור למקום אחר – לדפוס התנהגות אחרת וכשילחצו על הכפתור הוא יוביל להתנהגות רצויה.

כיצד? מהיום כשאחד הילדים לוחץ לך על הכפתור, אתה שותק. כשתשתוק תחוש את חוסר האונים שיש לך ותבין שבמקום לחוש שולט במצב באמצעות כעס ועצבים, אתה כעת שותק ומוכן לספוג ולסבול תחושות של חוסר אונים ופחד של חוסר שליטה.

ב-5 הפעמים הראשונות אל תגיב למעשה הילד כלום. כולם יתפלאו ויהיו מבטים ואי הבנות למה אתה לא מגיב. אבל אתה תדע, שאתה בתהליך טיפולי של הכחדת דפוס ההתנהגות של התפרצויות הכעס, והכפתור שהוביל לכעס לא עובד יותר. אתה מכחיד אותו. הוא מקולקל.

לאחר 5 פעמים כאלו בהם אתה נושם נשימות עמוקות ולא מגיב כלל אלא עוסק בעניינך, אתה יכול להתחיל להגיב אבל תגובות אחרות לגמרי. לאחר שהילד עשה מעשה שלא יעשה או אמר דבר שלא יאמר, אתה שותק לדקה בה אתה מתבונן בעצמך אילו משפטים ומילים נכון לומר לו כך שהוא יבין באופן מכובד ובאהבה שאתה לא מרשה לדבר או לעשות כך וכך. אתה מחבר את הכפתור לחוט חשמלי שמוביל להתנהגות אחרת, רצויה ונכונה.

לאט לאט תשיג שליטה על עצמך ובני הבית יכבדו אותך יותר וישמעו בקולך ביתר שאת.

במקרי קושי לעבודת המידות עצמית, יש להגיע לטיפול בין כמה מפגשים (עד 7 בערך) להתאמן ולהתלמד בליווי מטפל מקצועי ומכבד.

בהצלחה

ילד בן 6 ללא משמעת – מה עושים?

שאלה:

תודה רבה על השו”ת המחכים!!!

יש לי שאלה בחינוך ילדים,

מהם הפעולות שאני יכולה לעשות כדי למנוע, חוסר דרך ארץ, או להקשיב לנו מיד כשאנחנו אומרים משהו,

לילד בן 6 וחצי.

הדס

תשובה:

לא לתת לילד שום הוראות ולא להגיד לו על כלום את המילה ‘לא’. להתעלם לגמרי ולא לשים לב למה שהוא עושה.

?

זה הכלל, כל אמירה הכוונה והוראה שרוצים להגיד לילד מבלי לאכוף אותה בהחלטיות ובסמכותיות, אין לומר אותה (הרש”ר הירש).

לאחר הפנמה והתנהלות זו מול הילד במשך כמה ימים, אפשר להתחיל לחנך ולכוון אותו למשמעת.

בחרו 3-5 מצבים שלדעתכם חובה שהילד יבצע, שהם החשובים לכם ביותר. לדוגמה, חשוב מאוד שהוא יכין את שיעורי הבית וחשוב מאוד שהוא יתקלח כל יום בשעה X , וכדומה. החליטו על כך, ואמרו לו את ההוראה הזו באופן סמכותי והחלטי כשבראש שלכם אתם משננים לעצמכם, שההוראה הזו חייבת להתבצע בכל אופן ובכל מקרה ואין מצב שהיא לא תתבצע. עמדו על דעתכם בנחרצות מבלי רגשות של פינוקים ורחמים (רחמי יתר שמביאים לחוסר חינוך ומזיקים לילד) ועמדו על כך שהוראתכם תתבצע, ולא – הדבר יגרור ענישה (על דרך כלל, לא ענישה פיזית), כמו הפסד ממתק, אי הליכה לחבר וכו’.

לאחר שהילד התרגל במשך תקופה לבצע הוראות אלו עליהם החלטתם, ניתן להוסיף מדי פעם עוד הוראה חדשה אחת או שתיים וכן הלאה.

לאט לאט השליטה על חינוכו של הילד תחזור לידכם ותרוו ממנו רוב נחת. ניתן להתייעץ עמי בנושא, ובמקרה הצורך לקיים פגישה להנחיית הורים.

בהצלחה

הילד שלנו “דבק” – מה עושים?

שאלה:

הילד שלנו נדבק אלינו, הוא נצמד אלינו.

יש לנו עוד ילדים אך הוא ממש ‘דבק’.

מדוע זה? ומה צריך לעשות?

תודה

מש’ קורנבליט, ביתר עילית

תשובה:

2 סוגים של ילד נצמד הם:

יש ילד שמטבעו, ובשונה משאר אחיו, הוא זקוק לדיבור רב יותר ולתשומת לב רבה יותר. אנו נוטים לחשוב שצורך זה הוא חסרון, אך לאמיתו של דבר הרצון הרב לקשר וליחס נובע מרמה גבוהה יותר של ירידה לפרטים, רגש עמוק וחזק ורצון רב יותר לקשר יחד עם מנת משכל מפותחת יותר (‘ילד רגיש מאוד’, ראה בספרה זה של הפסיכולוגית ד”ר איליין ארון).

יש להכיר בכך ולהשתדל לספק לילד את צרכיו אלו ובמידה ואין לכם ההורים די סיפק זמן בידכם לכך, הקציבו לו כל יום לפחות 15 דקות של זמן איכות מלא בו אתם שומעים אותו, מכילים אותו, מחבקים ואוהבים אותו וקשובים לו, ויחד עם זאת כוונו אותו לעבר עשיה יוצרת כגון חוגים שונים בו הוא יתן ביטוי ליצירתיות ולאנרגיה הפנימית שיש בו, דבר שיקל עליו, יספק אותו ויתן לו מרוגע.

הסוג השני – ילד שמבחינה סנסורית גופנית סומטית הוא זקוק ליתר מגע כדי “לחוש את עצמו” ולהרגיע את תחושותיו ורגשותיו, ובאופן בלתי רצוני להציק או להיצמד אלא כדי לספק צורך זה, הוא נצמד פיסית ודורש מגע. במקרה זה, והדבר תלוי גיל, יש להשכיבו פעם ביום על הבטן ולעסות את גב כפות ידיו, את זרועותיו, את גבו (שכמות) ואת כפות רגליו, הדבר ייתן לו תחושתיות גדולה וירגיע אותו, פיסית ונפשית, והצורך במגע נצמד במשך היום בזמנים לא רצויים – יתמעט ויתייתר.

כדאי בנוסף לרשום אותו לחוג בו יש הפעלה מוטורית, כמו שחיה, התעמלות, ג’מבורי וכדומה.

הרבה נחת!   

רוצה ללכת לישיבה פתוחה נגד רצון ההורים

שאלה:

שלום וברכה!

אשמח לשמוע את דעתכם.

כבר תקופה שבננו בן ה 14 מדבר על כך שהוא רוצה לעבור לישיבה בסגנון יותר פתוח,  בזמן שהוא בחור טוב, ואציין שרוב חבריו עוברים לישיבה מסוימת ישיבה טובה שיותר מתאימה עבורו, הדבר יוצר הרבה וויכוחים בינינו לבין הילד כמובן.

אנו מסבירים לו על העתיד שלו ועל החברים, ושכולנו דואגים לטובה שלו.

אציין שהסיבה שהוא רוצה לעבור לישיבה הפתוחה יותר, זה כי יש לו חבר טוב שעובר לשם. אציין שהחבר שלו בחור טוב.

מקווה שכתבתי מספיק ברור את המקרה.

תודה

תשובה:

ויכוחים לא עוזרים כלום.

וויכוח יגרום לבחור להתבצר יותר ויותר בעמדתו ולחדש חידושים ופלפולים וטענות והסברים למדניים שהוא עצמו לא חשב עליהם לפני הויכוח ורק הויכוח עצמו הביא אותו לפתח אותם דבר שמחזק אצלו את ההתנגדות ומעצים אותה.

דבר ראשון צריך להפסיק את הוויכוח לאלתר!

צריך להתייחס לצורך שלו. לדבר הרבה על הצורך שלו מתוך אמפתיה, כבוד והכלה ורצון לסייע לו.

כאן, לכאורה – ואני מדגיש ‘לכאורה’ כי אולי יש כאן עוד צרכים וסיבות שמחמת הוויכוח העקר הבחור לא נפתח (רק נסגר) לדבר עליהם ואולי הוא אפילו לא מודע להם וצריך לבררם – הסיבה היא והצורך הוא שהוא רוצה את החבר שלו.

יתכן שהחבר הזה הוא לא הכי הכי, לפחות לדעת ההורים, אבל הצורך של הבחור בחבר זה אפשר שהוא עמוק יותר מהנראה לעין. יכול להיות שללא חבר זה הוא חש כמו אבוד, ובמצב כזה לא יעזרו כל השכנועים והדיבורים על ‘ישיבה פתוחה או סגורה’ ו’מה טוב לו’ ו’כמה הוא מצער את ההורים’ או ‘ישמח אותם אם הוא לא יילך לישיבה הפתוחה הזו’, אלא מה שיעזור לו הוא רק להתייחס לצורך שלו, וכיון שהצורך הנפשי שלו הוא חברה, והחבר הזה הוא שמספק לו את הצורך הזה, ולולי החבר הוא חש בודד ואולי אפילו בחרדה, לכן יש לספק לו את הצורך הזה ולהתייחס לזה ברצינות גמורה ובכובד ראש ומתוך רצון לסייע באהבה לילד שלהם.

דבר ראשון, לאחר שהבחור הבין שלא מתווכחים איתו כלל ורק רוצים באמת להבין את הצורך שלו, להבין אותו בעצמו ללא פניות – הוא, להעלות את הצורך הזה למודע, לשקף אותו ולשוחח על כך בכבוד גמור ובאהבה כנה.

לומר לו שמבינים את זה, לא מתוך מניפולציה, אלא שבאמת מבינים את זה, את הצורך שלו בחבר זה, ולאחר שהוא חש לגמרי שמבינים אותו מאוד, צריך לשאול אותו האם הצורך הזה שלך שווה את זה שאתה נכנס למהלך אחר, מהלך של ישיבה פתוחה עם כל הכרוך בכך, ולצייר לו רווח והפסד, ממה הוא יותר יפסיד – מעזיבת החבר או מהישיבה הזו, ובמידה והוא מרגיש שהחבר חשוב יותר, צריך לנסות לבנות לו מערך תמיכה חברי ואהבה של בית כך שהצורך בחבר זה ימעט לאט לאט, והוא יהיה מסוגל לא ללכת אחריו לישיבה הפתוחה.

בכל אופן, אם זה יותר מורכב ומסתבך, אני ממליץ לקבל את הבחור לטיפול, בו הוא יפתח יותר ויקבל החלטות נבונות לחייו.

אפשר גם, שהבחור מעונין לפתח עצמאות של גיל ההתבגרות ולכן הוא רוצה ללכת לישיבה זו, והחבר הוא רק תירוץ וכו’, והדברים ארוכים, מורכבים ודורשים חשיבה מרובה ואי אפשר להאריך יותר.    

בהצלחה

איך מדברים עם הילדים על מצב כלכלי קשה?

שאלה:

אנחנו משפחה שנמצאת במצב כלכלי מורכב, אנחנו  מתלבטים האם לשתף את הילדים?

ואם כן, מה לומר להם?

תודה רבה,

מש’ מ. בני ברק

תשובה:

לשתף סתם את הילדים – אין צורך. ילד צריך לגדול עם הרגשה בטוחה שההורים שלו חזקים ומסתדרים בנושאים כלכליים מבלי לערב אותו.

כשמשתפים את הילד בכך, בעצם נשענים עליו, מה שנקרא ‘ילד הורי’, וצריך להיזהר מכך כדי לא לפגוע בתחושת הבטחון הבסיסית והטבעית של הילד.

זה בנוגע לשיתוף סתם, אבל בנוגע להתנהלות הכלכלית של הבית בנוגע לכל אחד מבני הבית כן צריך לדבר. לא לשתף אלא לדבר.

מה לדבר?

ילדים צריכים לשמוע ולחוש מההורים שאין שום בעיה כלכלית בבית. פשוט אין בעיה. זה לא משנה אם יש בעיה או אין בעיה או אם ההורים הולכים עם תחושה של בעיה ופחד כלכלי או לא. הילד לא צריך לחוות את זה בשום צורה ואופן.

אבל כן צריך לדבר על ניהול נכון של התקציב הביתי. ילד צריך לשמוע מההורים שלו, שיש לבית תקציב, והתקציב מחולק לפי הצרכים שההורים החליטו שהם הצרכים החשובים שעליהם מוציאים הוצאות ואילו הצרכים האחרים אינם חשובים דיים כדי להוציא עליהם הוצאות.

לא בגלל שיש או אין כסף, אלא בגלל שזו ההחלטה של ההורים וסדר העדיפויות שהם קבעו על מה מוציאים ועל מה לא, שהרי תמיד יש גבול לאפשרות התקציבית (אפילו למדינה יש תקציב של משרד האוצר לאותה השנה).

לדוגמא, אומרים לילדים, וכל ילד בהתאם לגילו: יש לנו תקציב כל חודש להוצאות ואנחנו החלטנו שהתקציב יוקדש ברובו עבור הוצאות מזון, חלק נוסף מהתקציב יוקדש עבור הלבשה והנעלה חודשית ומה שנותר הוא עבור X

כך הילדים לומדים, שיש תקציב לכל דבר ומבינים את סדר העדיפויות. ברמת היום יום והפרטים, אם ילד מבקש לדוגמה אופניים, אומרים לו שכעת בתקציב של חודש זה אין אפשרות לקניית אופניים ויתכן שבחודש הבא או עוד חודשיים נפנה מקום בתקציב גם עבור אופניים. או אם ילד מבקש משחק יקר חדש, ניתן לומר לו באותו אופן, שכרגע התקציב מופנה לצרכים אחרים ובחודשים הבאים – נראה, אולי יתאפשר.

כך שומרים על הביטחון של הילד ובמקביל מחנכים אותו לשימוש מושכל בכסף באופן כזה שבבוא היום כשהוא יצטרך לנהל את דמי הכיס שלו ועוד יותר את התקציב הביתי שלו, הוא יידע לנוות זאת נכון, ולא באופן לא מושכל, כי הוא למד כבר בבית שיש ערך גדול לניהול נכון של התקציב.

בהצלחה!

נשוי ויש לי יצר הרע גדול

שלום וברכה כבוד הרב אשר,
קשה לי להזדהות בשמי… כמובן.

אנסה לקצר:
אני נשוי כבר כמה שנים, אשתי עושה “הכל” לרצות אותי, מבחינתי היא הכי טובה בעולם… באמת.
ממש לא רואה מה היא יכולה לעשות טוב יותר – באף תחום בחיים.
ועדיין…. היצר שבקרבי בוער עד לב השמים.
הרחוב וכו’ כל כך מושך אותי, מושך ומושך…

חשבתי שזה ייעלם בהמשך הזמן. לא קרה.
אני מרגיש אבוד.
איך מתמודדים?

מצפה לתגובה,

יהודי

תשובה:

שלום,

לא יעלם כלום, רק ילך ויחמיר. הזמן לא יעשה את שלו, רק כשתהיה בן 60+ בגלל ירידה טבעית.

אתה גבר בריא ונמשך, אך ללא הרגל של שימת גבולות ודחיית סיפוקים. אין לך גבול וגדר. בשל כך אתה מאוים תדיר מהיצרים שלך. עומד על גג בניני עזריאלי כשאין שום מעקה…

מנגד – אין לך חיבורים נפשיים וריגושים רגשיים ורוחניים לעולמה של תורה ומתיקותה. שורשך מים, תאווה, אבל אינך נותן מענה לכך. אין חיבור של אהבה ידידות ושייכות לתורה.

תרופתך:

1. ליצור גבולות, עוד ועוד. חסימת רשת, קריאת ספרי מוסר על עוונות ואיסורים וכל מה שצריך

2. ליצור חיבורים נפשיים לתורה למצוות וליהדות. ריגושים בשבת. מענה לנפש לרגש ולרוח.

3. אתה חייב למדר את עצמך ולהעמיד גבולות ברורים לעצמך כנ”ל, ובמקביל ליצור חיבורים נפשיים ורגשיים לתורה וללימוד תורה שבעיקרו יהיה לימודי אגדתא: רמח”ל, מהר”ל, אגדות חז”ל כמו עין יעקב, מחשבה, שירה, מוסר, פסיכולוגיה יהודית וחינוך ועוד. מים. עם לימוד גמרא.

באהבה

אשר

כשהילד חכם, רגיש ומלא תנועה – מה באמת הוא צריך?

שאלה:

שלום וברכה,

ברצוני להתיעץ איתכם, עבור ילד בן כמעט 13, שעבר לאחרונה איבחון מוקסו.

גם לפני הכדור המדדים היו גבוהים מהממוצע, מלבד באימפולסיביות, שהוא ממש מתחת לממוצע, ללא שינוי משמעותי, גם אחרי הכדור.

הילד חכם מאד!!! בעל מידות טובות! רגיש וממש עם כל המעלות!

התלונות הן בעיקר מהחיידר, שמעורב במריבות. פשוט לא חושב לפני מעשה- מה שעולה בקנה אחד עם האבחון- אימפולסיביות חמורה.

מה לדעתכם הדרך הנכונה לעזור לילד? אילו כלים ניתן לתת לו כדי לצמוח לגדול בישראל מתוך האימפולסביות?

תשובה:

שלום וברכה,

ראשית – תודה על השיתוף ועל האמון. נשמע שיש לכם ילד עם נשמה גדולה, רגישות נדירה ושפע חיים – מתנה של ממש. חשוב לי לכתוב בכנות מלאה, לטובת הילד.

לפי הנתונים שכתבת, נראה שהתרופה איננה עוזרת בפועל, ולכן חשוב לעצור ולבחון את הכיוון. אני ממליץ לשקול להפסיק את השימוש בריטלין. מדובר בחומר ממריץ שנמצא תחת פיקוח של פקודת הסמים המסוכנים, והוא אף אסור לשימוש במדינות מסוימות. במקרים רבים, החומר הזה אינו עוזר לילד אלא מדכא אותו ומקהה את עולמו הפנימי. כשאין שיפור – לא רק שאין טעם להמשיך, אלא שזה עלול להזיק.

המונח “אימפולסיביות” – הוא רק תיאור חיצוני. לפעמים הוא פשוט שם אחר לילד טבעי, מלא חיים, שלא קיבל עדיין את הליווי המדויק שהוא צריך. ילד שלא חושב לפני המעשה – לא בהכרח סובל מבעיה עצבית, אלא אולי פשוט חסר לו כלים, או שהוא מוצף רגשית, או שנפגע ממישהו ואינו יודע לבטא את זה במילים. זה אנושי.

אתם מתארים ילד חכם, בעל לב טוב, רגיש. רגישות כזו יכולה להיות בסיס נפלא לצמיחה – ויכולה גם להיות מקור לקושי, אם לא מקבלים מספיק חום, הכוונה וביטחון פנימי.

ישנם לא מעט גדולי תורה ואנשי חזון, שמרץ הילדות שלהם לא היה מתקבל היום בסלחנות. אילו היו מנסים “להרגיע” אותם תרופתית, ייתכן שכל הכוח, הסקרנות והחיוניות – שהם דווקא יסודות הכישרון וההצלחה שלהם – היו מדוכאים. חשוב לא למהר להכניס ילד רגיש ומבריק לתוך תבנית צרה של נורמה תרופתית, אלא לזהות בו את האור ולתת לו כלים לעדן ולהתעלות.

אני מציע תהליך פשוט, אבל משמעותי מאוד:

• ליווי רגשי: הצמידו לו מטפל/ת רגשי/ת קשוב/ה, שיבין את עולמו הפנימי וייתן לו כלים למיומנויות חברתיות.
• תנועה ופריקה: שחייה, התעמלות ילדים, או כל פעילות גופנית אחרת – עוזרת לפרוק מתח, מאזנת רגשית, ותורמת לבניית דימוי עצמי חיובי.
• תזונה תומכת רגש: צמצום סוכר לבן, קמח לבן ומזונות תעשייתיים. תזונה טבעית, צבעונית ומזינה מחוללת פלאים בגוף ובנפש.
• חיזוק רגשי־רוחני בבית: להחמיא, להקשיב, לחבק, לבנות קשר פתוח. ילד כזה צריך להרגיש שהוא מובן ואהוב – לא מתוקן.

ולצד כל זה – מקום של תפילה ואמונה. היא נותנת לילד כוח מבפנים, ומחברת אתכם כהורים לעמדה פנימית של אהבה, ביטחון ותקווה.

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה’ אֱלֹקַי וֵאלֹקֵי אֲבוֹתַי, שֶׁתְּרַחֵם וְתַחְמוֹל עַל בְּנִי הַיָּקָר […], שֶׁיְּהֵא לוֹ רֹגַע נַפְשִׁי, וְיַצְלִיחַ עִם הַחֲבֵרִים שֶׁלוֹ, וְיַצְלִיחַ בְּלִימּוּד תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה. וַאֲנִי וּבַעֲלִי נִרְאֶה מִמֶּנּוּ רַק נַחַת יְהוּדִית, וְשֶׁיִּגְדַּל לִהְיוֹת גָּדוֹל בְּיִשְׂרָאֵל. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי־פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ, ה’ צוּרִי וְגוֹאֲלִי.

תנו אמון בילד. תנו אמון בעצמכם כהורים. ברגישות, באמונה ובתהליך הנכון – תראו ממנו עוד הרבה נחת.

בברכת הצלחה ונחת

ילד רך, גבול רך – מענה בגיל שלוש

לכבוד הרב אשר,

ראשית, תודה רבה על הבימה החשובה ועל האפשרות לקבל מענה מקצועי. זה לא מובן מאיליו.

בננו בן 3. כבר מספר חודשים שהוא מרבה לגעת באותו מקום: במקלחת, במהלך השינה.

לפני שבועיים התחיל תהליך גמילה ב״ה. כשאנו שואלים אותו למה הוא נוגע הוא עונה שזה נעים לו. מנסים להניא אותו בעדינות.

1 מהו היחס הראוי לנושא?

2 וכיצד צריך לנהוג למעשה?

תודה רבה!

תשובה:
שלום וברכה, ותודה על האמון.

הנושא שהעליתם אכן מוכר להורים לילדים בגיל הרך, ובפרט בתקופה של תהליך גמילה – שלב שבו הילד לומד להכיר את גופו, מתנסה בתחושות חדשות, ומחפש איזון בין עצמאות לבין גבול.

בגיל שלוש, הדברים שאתם מתארים נובעים בדרך כלל מהתפתחות טבעית של תחושת הגוף.
בשלב הזה, עדיין לא ברורים לו ההבדלים שבין מה שפרטי למה שגלוי, או בין מה שעושים בצנעה למה שלא. הכול עדיין מתגבש אצלו – וזה חלק מתהליך הגדילה.

לכן, אין צורך להגיב בעוצמה או בביקורת, אך כן חשוב להציב מסר ברור ונינוח.

מומלץ לומר לילד משפט פשוט, בגובה העיניים:
“אנחנו מבינים שנעים לך, אבל כשמתגברים ולא נוגעים – הקדוש ברוך הוא שולח מלאך לבן מיוחד, שמכין לך כתר מזהב עם יהלומים בשמים. וביום מן הימים – הוא יביא לך אותו וישים לך את הכתר על הראש.”

במילים אחרות: רוך, גבול, ושפה של קדושה.
אם הילד עושה זאת בפרטיות, ואינו מלוּוה במצוקה, חרדה, מתח או חזרתיות חריגה – אין סיבה לדאגה.
במצב כזה, הדרך הנכונה לעזור לו היא דווקא על ידי מסר רגוע, שקט ומכיל – בלי פחד ובלי בושה.

אם בעתיד תראו שההתנהגות מתעצמת או מלווה בקושי רגשי – כדאי יהיה להיוועץ באופן אישי.
אבל לעת עתה, כל עוד הדברים בגדר הרגיל – הרוגע שלכם כהורים הוא התרופה הטובה ביותר.

זכרו: הקב”ה מלווה אתכם גם בפרטים הקטנים של ההורות, ושלושה שותפים הם באדם.
כל תגובה שקטה, כל גבול שנאמר ברוך, כל חיבוק שניתן מתוך אהבה – מצטרפים יחד לבניין הפנימי, הנפשי והרוחני של הילד.

אין צורך להיות מושלמים. די בלהיות שם איתו – בעדינות, ברוגע, ובחוויה של טוב.

בהצלחה רבה בגידולו מתוך קדושה, שמחה ויישוב הדעת.