אנו הציבור החרדי, כמי שאינם חשופים ללימוד ומחקר רפואי מדעי, הרבה פעמים מקבלים את רפואת הפסיכיאטריה בנוגע לנפש האדם (פסיכו) כמדע אמין קונבנציונלי כפי שאנו מקבלים את מדע הרפואה בנוגע לגוף הפיסי (גוף) ביולוגי של האדם.
כך חשבתי גם אני עד שהתחלתי לקרוא וללמוד על הנושא וגיליתי שהדברים אינם כפי שהם נראים.
הפיכחון הבסיסי שלי היתה הרצאתו של פרופסור פסח ליכטנברג הי”ו, פסיכיאטר בכיר במקצועו וראש החוג לפסיכיאטריה בפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית [אותה אביא להלן]. ההרצאה נמסרה באוניברסיטת בר-אילן לפני סטודנטים לחקר המוח, נוירולוגיה ופסיכיאטריה.
הדברים ששמעתי מפרופ’ ליכטנברג האירו את עיני להבין, שלמעשה פסיכיאטריה כמדע רפואי, שהאמירה שלו היא: כשלים נפשיים-חברתיים הם כשלים ביולוגיים במוח, ומשכך ניתן לרפאותם על ידי תרופות כימיות – זה לא אמת. זה שקר.
דיכאון, לשם דוגמה, שאדם שרוי בו אכן משפיע על אופן פעילות הנוירונים במוח וההורמונים שהם מפרישים ומתאמים ביניהם, אבל אין אפשרות על ידי תרופות לתקן זאת.
תרופות לדיכאון להן ניתן השם המפוצץ “נוגדי דיכאון” (כמו SSRI) למעשה לא פועלות כלל לתקן את הכימיקלים ואופן יריית הנוירונים בסינפסות ואת כמותם, אלא הן בסך הכל פועלות להורדת הווליום הרגשי הכללי של רציית האדם כך שהרצייה הנפשית והרגשית הכוללת שלו משוטחת.
הרגשות מעומעמים וממילא לא רק תחושת העצב פוחתת אלא גם תחושת השמחה. הרצון הכללי של האדם והאקטיביות שלו נפגעת. התרופה הזו משטחת את הרגשות. כך גם ליתיום וכך כל שאר התרופות נוגדי חרדה, מניה וכדומה.
התרופות הפסיכיאטריות לא מרפאות! נקודה.
התרופות הפסיכיאטריות משטחות את כלל רגשות האדם ומרתקות אותו לקרקע.
אני חייב להסתייג כאן ולומר: אין הכוונה בדברי אלו כלל לומר, שמי שנוטל תרופות פסיכיאטריות בהוראות פסיכיאטר, שיפסיק לקחתם או ימעיט מהם ללא הוראת הפסיכיאטר. לא ולא.
אם אין ברירה וחייבים לקחת, לוקחים! והכל כמובן בהתייעצות מתמדת עם רב ת”ח המבין בדבר.
כל מה שאני מציג כאן, הוא, שעם כי לפעמים באין ברירה יש ליטול תרופות פסיכיאטריות אבל יש לדעת שאין הם מרפאות אלא משטחות את כלל רגשות האדם ורצייתו (לשון רצון ואקטיביות). אך זה חשוב לקחת תרופות אלו, למרות הכל, כי אין ברירה. לפעמים זה הדבר היחיד שנותר לעשות כדי לשרוד.
אבל העיקר הוא לא התרופות, העיקר הוא, בס”ד, שהאדם אט אט, ובהדרכת וליווי הפסיכיאטר שלו (כמובן פסיכיאטר שמבין בנפש האדם וער לה ולא רואה את רגשות האדם רק כתוצר ביולוגי כימיקלי!…) יוריד במינון התרופות עד שיפסיק איתם לגמרי כאשר במקביל הוא יבנה לעצמו מערכת טיפולית רגשית סביבתית תומכת כדוגמת טיפולים פסיכותרפיים (טיפול פסיכולוגי), חברה תומכת, קהילה מחבקת ומשפחה אוהבת עם ההישענות על ה’ ב”ה באופן מחובר וכנה. כך הוא יחמוק ממעגל לקיחת התרופות ויחזיר את עצמו למעגל הבריא, הזורם, החברתי והמשפחתי באופן מיטיבי הרבה יותר מאשר עם לקיחת תרופות שנוטלות את אור החיים ומשטחים את הרגשות (ושוב, אם צריך וחייבים ע”פ רופא – לוקחים!).
בשביל להבין טוב יותר את הנכתב כאן, ובמיוחד בציבור שלנו (החרדי) שאמון על משמעת צייתנית לרופאים, כפי שהדריכנו החזון איש זצ”ל, כך שחושבים שרופאים פסיכיאטריים זו רפואה לכל דבר וענין ותרופות פסיכיאטריות אלו תרופות שמרפאות ומתקנות כמו תרופות לגוף או בדומה לזה, אני מצרף לכאן את הרצאתו פורצת הדרך של פרופ’ ליכטנברג, ואני ממליץ לשמוע אותה מרישא עד גמירא 3 פעמים, כי זו הרצאה מדהימה משדדת מערכות הרגל וחשיבה מוטעים.
- על האותיות באנגלית DSM אותם מזכיר פרופ’ ליכטנברג בהרצאתו, ניתן לראות כאן.
“‘הפסיכיאטריה’ היא ילד חורג לרפואה… ‘הפסיכיאטריה’ – האומנות של ריפוי הנפש, עדיין עומדת בפתח הדלת ומנסה לשווא להתקבל כשווה בין שווים ולקבל הכרה כמדע. אנו יודעים מזה זמן רב שאנו עוסקים באיבר מסוים – במוח, אבל רק מעבר למוח, מעבר לחומר ולאנטומיה, אנו נוגעים במה שחשוב לנו – הנפש, שעדיין כה קשה להגדירה ולהסבירה…
בפסיכיאטריה המודרנית (מיסודו של אמיל קרפלין – א.מ.) לא מקבלים את הנפש בכבוד, למרות ההתקדמות העצומה שחלה בהבנת האנטומיה של המוח, איננו יודעים דבר על הנפש, אולי אפילו פחות ממה שידענו בזמנים קדומים.
הפסיכיאטריה המודרנית מתנהגת כמו מישהו שמנסה להבין את משמעותו של בניין מסוים על ידי ניתוח המינרלים שמהם מורכבות הלבנים שמהן נבנה”.
(הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי המפורסם קארל גוסטב יונג, בריש מאמרו ‘התכנים של הפסיכוזה’. וראה עוד ‘נרשם בגוף’ מאת בסל ואן דר קולק, פרדס 2021 בעברית, עמוד 181-183)
הרצאתו של פרופ’ פסח ליכטנברג מתוך אתר טיפולנט
קורא יקר! נהנית מהמאמר? ✅ שלח כעת ל-3 מחבריך! יש לך דבר כלשהו להוסיף, להעיר, להאיר? אשמח שתכתוב אותו כאן למטה בתגובות! 👇
ר’ אשר שלום,
עדיין לא שמעתי את ההרצאה, אבל ההכללה כלל אינה מדויקת, תפקיד התרופות כציפרלקס וכדו’ הוא להעלות את הסרוטונין שמעלה את רמת השמחה וגורם לאדם לחזור לתפקוד נורמלי, והרבה אנשים ניצלו הם ומשפחותיהם בזכות זה.
ההכללה כאילו כל התרופות רק מדכאות ומשטחות את כל הרגשות ורצונותיו של האדם, הן טועות ומטעות.
שלום רב,
כדאי לשמוע את ההרצאה. היא חשובה.
האם תרופות מקבוצת SSRI, כדוגמת ציפרלקס, אכן מעלות את רמת הסרוטונין ובכך עולה השמחה, זה שנוי במחלוקת החוקרים. היצרנית של התרופה, חברת ‘אלי לילי אנד קומפני’ מאוד תומכת בתזה זו מסיבותיה שלה.
ובכלל, “התשתית הביולוגית לדיכאון אינה ברורה די הצורך, ומחקר ענף נערך בנושא. התזה המקובלת ביותר על החוקרים (אם כי יש חוקרים החולקים עליה – ראה להלן ממכון טמיר) טוענת לקשר בין חיסרון במוליכים העצביים נוראדרנלין, סרוטונין ודופאמין במרווחים הסינפטיים שבין תאי העצב במוח. שלושת החומרים האלה הם גם המוקד לפעילותן של רוב התרופות נוגדות הדיכאון השימושיות כיום. חיסרון של מוליכים עצביים אלו גורם גם לשינוי פיזי, בניוון הדנדריטים שאמורים לקלוט את המוליכים העצביים” (ויקיפדיה, דיכאון קליני).
וזה מסביר את:
“נמתחה ביקורת רבה על הטיפול ב-SSRIs: המבקרים טענו שהתרופה נרשמת בקלות רבה על ידי רופאים גם שלא לצורך, ובנוסף – ששימוש ב-SSRIs גורם למחשבות אובדניות, ואכן, חוקרים ב-FDA (מנהל המזון והתרופות האמריקאי) מצאו קשר בין צריכת תרופות SSRI לבין מימוש מחשבות אובדניות, ושוקלים לחייב את יצרני התרופות לכתוב אזהרה בעניין זה על גבי התרופה” (ויקיפדיה, ערך SSRI).
אם כל מה שהתרופה עושה זה העלאת השמחה (ע”י העלאת הסרוטונין וכו’ וכו’), כיצד איפוא מתאבדים הלכה למעשה? התאבדות ושמחה הולכים יחד? תימה.
ואכן ב2022 למנינם נערך מחקר מקיף בענין, ובאתר המקצועי של מכון טמיר לפסיכותרפיה נכתב:
“באמצע 2022 פורסמה סקירת מחקרים לפיה לא קיימות הוכחות משכנעות דיין להנחה כי רמות סרוטונין נמוכות גורמות לדיכאון.
למרות שההנחה לגבי הקשר בין סרוטונין למצב רוח עלתה רק אחרי שנמצא כי התרופות עובדות, הסקירה מעוררת הדים ומעלה סימני שאלה חשובים”. עד כאן ההעתקה.
וראה גם בדבריו של הפסיכיאטר ד”ר ירדן לוינסקי יועץ הפסיכיאטריה הראשי של חטיבת הקהילה קופ”ח כללית כאן.
לאור האמור, אין להפסיק נטילת תרופות ללא הוראת הפסיכיאטר, אבל יש לשקול יחד איתו ובהוראתו המפורשת הורדת מינון עד להפסקה.
עיקר דברי ע”פ דברי הפרופ’ הנ”ל הם ההתפקחות, שפסיכיאטריה איננה מדע רפואי כמו רפואה סתם (של הגוף). נפש ומצב סוציולוגי זה לא כימיה של המוח וביולוגיה מדיקלית, זה הרבה יותר מזה. שמע את דבריו.
התרופות אינן מדכאות כפי שכתבת, אלא הם משטחות, כלומר כלל מצב האדם נהיה שטחי יותר בהרגשותיו. לעומת הדיכאון שפוחת ומשוטח על ידי התרופה – גם יכולת השמחה והפעילות האקטיבית והרצייה פוחתים. אלו דברים שרואים בחוש ממש. עין בעין. אלו לא תאוריות.
כדאי לשמוע את דברי הפרופ’ הלז כי דבריו פותחים את העיניים.
תן ליבך לכך, שהוא פסיכיאטר במקצועו מתוך הממסד הפסיכיאטרי המכהן כמרצה באוניברסיטה העיברית ומכשיר פסיכיאטרים למקצוע! לא מדובר במטפל אלטרנטיבי שמבלבל אותנו.
בברכה ותודה
ר’ אשר שליט”א
ישר כוח על תשובתך ועל דבריך הנפלאים, כמו תמיד.
איני חולק על הדברים בכללם, ובוודאי שיש הרבה תופעות לוואי שכדאי לחשוב הרבה פעמים לפני ואחרי שלוקחים את התרופות, ויש גם כאלה המתלוננים על השטחת רגשות ועל חוסר בכל מיני רגשות.
מה גם שהם מועילים זמנית ואינם במקום טיפול אמיתי, קרי: טיפול נפשי-רגשי.
בדברי תגובתי רק היה חשוב לי להעלות, שיש רבים שזה מציל אותם, ובזכות זה מצליחים לחזור לחיים ולפעילות מלאה רגילה יחסית, ואני יודע גם על אנשים חשובים ואפילו ראשי ישיבות שבזכות זה עושים דברים גדולים מאד.
ועל כן חשוב מה שסייגת.
תודה רבה ושבוע טוב!
מסכים עמך. אך כדורים זה לא דבר שצריך לחיות איתו היות ויש מחקרים המראים שכדורים עם השנים גורמים למצב הנפשי הפנימי השלילי של הפציינט להישאר כמות שהוא ואפילו לפעמים להידרדר.
ודאי שטיפולים פסיכותרפיים (טיפול נפשי, רגשי) עדיפים עשרת מונים על תרופות שהם למעשה לא תרופות מרפאות כלל אלא הם סך הכל חומרים, כדברי הפרופ’ הנ”ל, המשטחים את כלל רגשות האדם, רצייתו, תחושותיו ואושר חייו, וחבל!
עובדה היא, שפסיכולוגים טוענים לא אחת, שמטופל הנוטל כדורים (SSRI וכדומה) קשה יותר להגיע איתו לתהליך נפשי מרפא, היות וקשה לדעת ולהבין “את האדם שמאחורי הכדורים” כלשונם… . אילו הכל היה רק “העלאת השמחה על ידי הוספת הורמון סרוטונין למח” כפי התזה בו מחזיקה החברה היצרנית, מה מפריע לטפל באדם שיש לו קצת שמחה ורוגע על ידי העלאת הסרוטונין?… כנראה שיש כאן משהו קצת אחר…
אני מסכים שיש מקרים שחייבים, לפחות לפסק זמן ידוע, ליטול כדורים פסיכיאטריים, אבל העמדה הנפשית עימה יש להגיע לנטילתם היא, שזהו רק מצב זמני תקופתי של בדיעבד, והמצב הנכון הוא לבצע עבודה פנימית יסודית על ידי טיפולים פסיכותרפיים, ולבסס ולחזק את המצב המשפחתי והחברתי סוציאלי עד לחזרה לחיים תקינים כאחד האדם – עם הקשיים ועם הכאבים.
כדורים פסיכיאטריים זה דבר לא טוב. זה דבר של בדיעבד ובדלית ברירה. אנחנו לא צריכים לעשות חסד עם יצרנית התרופות ולספק לה כסף ככל תאוות נפשה, אוהב כסף לא ישבע כסף. השאיפה המתמדת צריכה להיות, בהוראת פסיכיאטר מלווה, הורדת המינון עד להפסקתם, כאשר במקביל מבצעים עבודה עצמית עם מטפל חכם המוכשר לכך.
הרבה בריאות!
כל מילה!
בתפילה שלא נזדקק
אמן. תודה
שלום,
בעצם, אחד השקרים הגדולים של כל תפיסת הנפש בעולם המערבי, וכפי שהרב כתב, שהם רואים את הרגשות בתור עניין של הפרשת כימיקלים במח, זה שהם חושבים שהכימיקלים במח משפיעים על הרגשות, דבר שיש בו מן האמת (כפי שאמר בעל החינוך: אחרי המעשים נמשכים הלבבות, ובבחינה זו כימיקלים במח זה “מעשים”), אך זה בעיקר הפוך: הרגשות שלנו משפיעות על הכימיקלים המופרשים במח, רק שאת הרגשות לא ניתן לכמת ולהגדיר ולחקור בכלים מדעיים גשמיים, כאשר את הכימיקלים אפשר. ואז ממילא, כפי שהרב כתב, כל התרופות הפסיכיאטריות הללו לא מטפלות בבעיה הרגשית אלא משטחות את הרגשות ומדכאות את הרצון שבאדם וממילא לא יכנס לדיכאון וחרדה כל כך עמוקים.
אך מה שמדהים זה, שגם על הכימיקלים וההיקשרות בין הנוירונים התרופות לא משפיעות, שזה היה חידוש מבחינתי!
וחשוב לציין, שהדרך היחידה באמת לעבוד על הרגשות והנפש באופן אמיתי, ולא צריכא למימר, זה על ידי מטפל רגשי שלא רק שומר תורה ומצוות וירא שמים, אלא פועל מתוך השקפה של תורה ולא מתוך השקפה גויית של הפסיכולוגיה המערבית. ואז עם הטיפול בנפש והתחזקות באמונה בטוב ה’, האדם יוכל להוריד, ואין הכי נמי בליווי פסיכיאטר, את מינון התרופות עד שלא יזדקק להם יותר כי יוכל להתמודד עם רגשותיו ולא יהיה צריך לשטח אותן.
נהניתי מדבריך המחכימים. תודה
הרב אשר, שוב תודה על הארת העיניים וזיכוי הרבים.
והנה מעניין לעניין באותו עניין בדידי הוה עובדא
שהלכתי לרופא משפחה מפורסם בשמו הטוב. כן כן הוא חרדי למהדרין
מתוך זהירות, לא אכתוב מאיזה עיר
על כל פנים בקשתי ממנו משהו בשביל להירדם [יש לי רגישות לרעש]
ורשם לי הד”ר הנ”ל המהולל תרופה של אחת ממחלות הנפש הקשות ביותר
מבירור מול המרפאה נאמר לי שעלי לסמוך על הרופא וכו’
[כאן המקום לציין שהנ”ל אינו מוסמך לרשום את התרופה שרשם אלא שעוסק גם בייעוץ… לאנשים בענייני נפש …..]
אמנם אני מבין שבתרופה זו יש כל מיני חומרים ואולי זה מתאים גם לשינה …….אבל אפשר גם להסיר קיר קטן בשיפוץ דירה במקום עם קונגו, ע”י הטלת פצצה מלוכלכת….. [פצצה מלוכלכת היא פצצה קונבנציונלית אשר מוסיפים לה פסולת גרעינית או חומרים רדיואקטיביים על מנת לגרום לזיהום ופאניקה נרחבים. מתוך ויקי]
בעיון קצר בהמכלול מצאתי כך לגבי תופעות לוואי שכיחות מאד (כאלה שהתרחשו אצל יותר מ-1 מתוך 10 משתמשים):
קושי להירדם או להישאר במצב שינה.
כאב ראש.
ישנוניות או פגיעה בערנות.
פרקינסון (מתבטא בתנועתיות לקויה או איטית; תחושה של שרירים נוקשים או מכווצים הגורמים לעיוות בתנועה; קיפאון בתנועה; גרירת רגליים; רעד בלתי נשלט; הגברת הריור; איבוד הבעת פנים.
נראה לי שמיותר להוסיף מילים……
אז דבר ראשון תודה לה’ ששמר עלי שאפי’ לא קניתי את סם המוות הזה
אבל יש לי כמה תובנות שאולי יועילו
א’ הפסקה לנהות אחרי מי שכולם נוהים אחריו
ולמשל אני מכיר כמה רופאים בציבור שהם כ”כ עמוסים שהם נרדמים תוך כדי טיפול אז אני לא קובע אבל כן שואל בקול איך אפשר לסמוך עליהם?
או כמו במקרה זה רופא שרושם תרופות שאינו מוסמך אבל יש ביקוש אליו אולי כי לחרדי ממוצע לא נעים ללכת לפסיכיאטר……זו גם רעה חולה….
ב’
עוד רעה חולה זה לקבל את הדברים של הרופא כביכול היו מפי משה מסיני…
במקום לברר ולהבין מהי האבחנה ולמה רשם ומה ההשלכות של התרופה
ג’
לימוד על התרופה ולפחות קריאה של העלון לצרכן למרות שזה ארוך ומייגע לפעמים
ובנוסף לכל זה, מה שכתב כאן החכם רבי אשר שליט”א
על מהות הטיפול של תרופות נפשיות שאינו מרפא.
אגב שמעתי שמהתרופה שרשם לי, רק מומחים נדירים מצליחים לגמול ממנה
שוב אני מודה לה’ שהצילני מבור תחתיות ומוטב לי לסבול הרבה מחוסר שינה ולא ליפול בכזה בור
ואני מקווה שיועילו דברי אלו לטובה
יש”כ על השיתוף במה שקרה לך, ויש בזה תועלת ללמוד מכך להיזהר כפי שכתבת ויש”כ גם על שאר דבריך.
שבת שלום
שלום ר’ אשר
זה מזכיר לי, שלפני הרבה שנים, אחרי החתונה, בגלל המעבר מרווק לנשוי היה לי מאד קשה והרגשתי לא טוב. הלכתי לרופא משפחה, והוא נתן לי מרשם עם כמה סוגים של תרופות. לא ידעתי מה זה התרופות האלו. הלכתי לדודה שלי שהייתה אחות רפואית, ואמרה לי, הכל זה תרופות לחרדות, אל תיקח כלום! אחרי תקופה ב”ה השתקמתי ללא כל התרופות.
שלום רב,
הפתיחות שלך ראויה לצל”ש.
ה’ כיוון אותך שדודתך כאחות תזהיר אותך מפני החומרים הממכרים האלו, שלפי השערתי היו בוודאי תרופות בנזו (בנזודיאזפינים) למיניהם, שהם ממכרות מאוד, וראה גם כאן (ויש מסבירים שאינו ‘התמכרות’ אלא “רק” ‘הרגל ותלות’… אך מה לי התמכרות [פיסיולוגית] מה לי תלות [פסיכולוגית-פיסית] קשה כל כך. זהו רק ‘משחק מילים’ על חשבון הפציינט והרחבת הכיסים של החברה הפוש’רית push ותו לו) וקשה להיגמל מהם ועם הרבה תופעות לוואי, ואני מעתיק מויקיפדיה ערך ‘בנזודיאזפינים’:
שימוש ארוך טווח בבנזודיאזפינים עלול להוביל לתלות גופנית. לפי אומדן משוער עד 50% מהמטופלים בדיאזפאם לשישה חודשים במנות רפואיות תלויים פיזית בסם. תסמיני גמילה בעקבות ירידה חדה במינון כוללים:
נדודי שינה
שנת REM חוזרת (Rebound)
חרדה, ייתכנו התקפי פאניקה
טאכיקארדיה
לחץ דם גבוה
דיכאון, עד כדי מחשבות אובדניות
רעד
הזעה
אובדן תיאבון
דיספוריה
דלוזיה
דפרסונליזציה
דריאליזציה
בעיות בזיכרון
הפסקה פתאומית מלאה של צריכת בנזודיאזפינים עלולה להוביל לתסמונת גמילה חמורה ולא נעימה שעלולה לגרום ל:
פרכוסים
פסיכוזה
השפעה הדומה לדלריום טרמנס
לפיכך, כל אדם הנמצא בטיפול ארוך טווח במינון גבוה של בנזודיאזפין צריך להיגמל לאט ובזהירות מהסם, עדיף תחת השגחה רפואית על ידי רופא המכיר היטב את תסמונת הגמילה מבנזודיאזפינים.
עד כאן מויקיפדיה.
וראה גם כאן: https://ica.org.il/%D7%9B%D7%93%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%94%D7%A8%D7%92%D7%A2%D7%94/
במקרים כאלו, לא לוקחים תרופות, ואם קשה מאוד, עדיף עשרת מונים לבצע שיטות של הרגעת חרדה כגון מיינדפולס (יהודי), השקטה, תירגול נשימות מחזוריות, התעמלות וריצה. מחקרים מראים שהתעמלות כל יום מונעת חרדה לא פחות טוב מה-SSRI (כמו ציפרלקס וכדו’) למיניהם, ולדעתי – אפילו הרבה יותר טוב, שהרי לSSRI יש תופעות לואי וסכנות ממשיות (וצריך ליווי של פסיכיאטר, ראה בתגובתי למעלה לאברהם א.) ואילו התעמלות – יש בה רק ברכה, גופנית ונפשית. וכן לאכול מזונות מבריאים שהגוף טוב לו איתם, דבר המשפיע באופן פסיכוסומטי, הגוף משפיע לטובה על הנפש.
אם בכל זאת האדם לא מסתדר לבד, על זה נאמר ‘אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים’ ואז מומלץ ללכת לפסיכותרפיסט יר”ש לטיפול, אפילו קצר מועד.
יש זכות לדודתך, ומגלגלים זכות על ידי זכאי.
הרבה הצלחה ובריאות ושפע טוב!
עדיין לא שמעתי את ההרצאה. בל”נ אשתדל בעתיד.
אך כל הכבוד לך שהעלית נושא זה – שמלא בעיוותים רבים ר”ל.
מה שחשוב לזכור זה – שישנם תרופות שמפעילות שטחים “רדומים” ולאו דווקא “מרדימים”, ומאפשרים למי שמשתוקק לאנרגיה, ולפתח מרץ ואדרנלין פנימי, להיעזר בחומרים הנ”ל.
וכמשל ודוגמא לכך – למי שסובל מלקות ראיה, ונעזר ע”י “משקפיים” ע”פ בדיקת רופא עיניים.
נכון, לפעמים לא נעים, ונעשה ע”י כך תלותי.
אך מה עדיף ש”ימצמץ” בעיניו כל חייו? ושלא יבחין במי שעומד לפניו?
מי שאינו יכול ללמוד תורה כי אינו מרכיב משקפיים, לא יתבע על כך לעתיד לבוא?
המשקפיים הם כלי עזר בלבד ע”מ שיוכל ללמוד ולהתבונן בתורת ד’ יתברך, וע”י כך יתקרב לאדון כל.
אך איזה חומר יבחר לקרוא, במה יבחר להסתכל, במה ישתמש בעיניו לאחר שירכיב את משקפיו – זה כבר תלוי בבחירה אישית, ובהשקפת עולמו של כל יחיד ויחיד.
פסיכיאטר אינו פסיכולוג !!! מי שמערב ב’ תחומים, לענ”ד מזיק יותר ממה שמועיל.
תפקיד הפסיכיאטר הוא טיפול תרופתי – ותו לא!
הולכים לרופא עיניים שיבדוק ויקבע מה המספר שצריך למשקפיים, או חלילה במקרים חמורים יותר לדיאגנוזה רפואית בלבד, כגון איזה ניתוח וכדו’.
הכוונה וסיוע נפשי, והצלת נפשות מרדת שחת ומיגון, הוא תפקידם של רופאי נפשות ששימשו את רבותינו גדולי הדורות – בלבד, שקיבלו הכוונה ברורה בנושאים “רגישים אלו”.
מי שנמצא במקום “כ”כ רגיש” נהפך לתלותי מאוד, ושותה ב”צמא” כל מילת עידוד והכוונה.
מקומם של אנשים חרדיים בוגרי עולם הישיבות שבעוונות הרבים נפלו ל”מרה שחורה” וכדו’ אין מקומם אצל כל מיני “מטפלים” למיניהם חובשי “כיפות מחוררות”.
שלום והיה ברוך על דבריך,
הארת נקודה חשובה.
ראשית, כפי שכתבת, לא שמעת את ההרצאה ועל כן חלק מדבריך באו בטענות לדבר שאינו קיים ולא נאמר, ובכל זאת אתייחס לעצם הדברים כאילו שהיו כי הם כשלעצמם חשובים וראויים לתגובה.
אם אדם לא מצליח להגיע על ידי טיפול פסיכותרפי (פסיכולוגי, ייעוץ רגשי-נפשי מוסמך) לרגיעה, והקשיים מכריעים אותו, כנראה אכן כדבריך אין הרבה ברירה אלא לפנות לפסיכיאטר, שכפי שכתבת אכן פסיכיאטר איננו פסיכולוג ואין לערב ביניהם (אם כי שיש פסיכיאטרים שהם גם פסיכותרפיסטים ואצלם התמונה שונה).
ככלל, קשיים נפשיים נגרמים מחמת מצב נפשי קשה אליו נקלע האדם או טראומות שעובר או שעבר ועדיין הם משפיעים על התנהלותו, התפתחות אישיותו ורגשותיו, דבר המצריך טיפול פסיכותרפי לגלות את שורש הבעיה ולטפל בה.
תרופות פסיכיאטריות זה שם מטעה היות וריפוי הוא כמו אנטיביוטיקה המרפאת דלקת הנגרמת מחיידקים (למעט וירוסים) כך שהדלקת נעלמת אבל תרופות פסיכיאטריות הם כמו אקמול המפיג את הכאב והחום של הדלקת גרון אך אינו מרפא אותה, לכן האדם הופך להיות תלותי בחומרים הללו כי ברגע שיפסיקם הדלקת הנפשית תצוף ותעלה שהרי לא טיפל בה. והטיפול בה הוא טיפול אכן בה, לגעת בה למוסס אותה לנקז אותה ולפתח תחתיה עור נפשי בריא, חדש וחזק יותר.
מסכים שלא כל אדם מסוגל לעבודה טיפולית פסיכותרפית שכזו, שדרך אגב לא תמיד חייבת להיות ארוכת טווח ולפעמים מדובר בכמה חודשים ספורים, ואין לו ברירה אלא ליטול מה שנקרא תרופות פסיכיאטריות אבל לפעמים הדבר לא נובע מכך שהוא לא יכול אלא בגלל שהוא חושש ממטפלים שאינם יר”ש ומתלותיות וכו’ כפי שציינת ואז צריך הוא לראות לחפש אכן מטפל יר”ש ומקצועי שאינו גורם או מביא לידי תלות ושיש עליו המלצות, והוא יועיל לו הרבה יותר מהחומרים האלו שיש להם הרבה תופעות לווי הן פיסיות והן מנטליות קוגניטיביות.
והחמור יותר, שבגלל התרופות הללו האדם לא מטפל בעצמו והדחק והטראומה והמצב הנפשי הקשה מתקבעים בו ולכן הוא נותר תלותי בתרופות, בעוד שאילו לא היה לוקח תרופות אלו, הוא היה חייב לטפל בעצמו וגם הטיפול היה יעיל יותר היות והוא לא נמצא במצב רגשות מעומעם ורגשות משוטחים אלא הוא חי בכל חיותו על קשייו העצומים ועל זה ועם זה הוא עובד ואת זה הוא מרפא ומתלמד לפתח לעצמו מתוך הכרח החיים מנגנוני התמודדות והגנה, ואט אט, אם תוך תקופה או אפילו כמה שנים, הוא חוזר לתפקוד נורמלי עד מלא, ללא תרופות. אבל כשלוקחים תרופות אלו, מקבעים ומנציחים את הבעיה בנפש יחד עם סטיגמה וחותמת גומי עם שמות מפוצצים והגדרות לועזיות שונות שתורמים להנציח את “המחלה” עם הבעיות הפיסיות הנלוות לתרופות אלו תחת השם הנחמד “תופעות לווי מצויות”…
גם יו”ר ‘איגוד הפסיכיאטריה הישראלי’ פרופסור חיים בלמקר, חיזק לאחרונה את הטענות, ויצא בקריאה לחברי האיגוד להפחית את מינוני הטיפול תרופתי בחולים בהם לא ניכרה השפעה מיטיבה של התרופה.
במאמר שפורסם בדה מרקר מתוך The marker week תומך בלמקר בעבודתו של וויטקאר וכותב :”בזכות עבודתו של וויטאקר, קיים שינוי בגישה המדעית”. עוד הוא מוסיף כי :”יש לשקול הפסקה הדרגתית של טיפול תרופתי בחולים שלא הגיבו לתרופות במינון סביר ולא מגיבים כעת. כך שלפחות לא יסבלו מתופעות לוואי”.
וראה גם את הראיון שנערך עם הפסיכיאטר הנודע פרופסור משה קוטלר ועו”ד שקל ודבריו בענין מצב הפסיכיאטריה בכלל כאן.
ושוב, ישנם מקרים, ובמיוחד פסיכוטיים, שאין הרבה ברירה אלא ליטול תרופות, לפחות לפסק זמן מסוים, עד להרגעת המצב ובמקביל להתחיל טיפול פסיכולוגי נפשי רגשי ויש להתייעץ על הכל עם רב ת”ח חכם המבין לנפש האדם עם פסיכיאטר מבין ופסיכולוג יר”ש.
ואני הכרתי בעבר אדם שעבר מצב פסיכוטי (נטרפה דעתו לזמן מה) קשה מחמת טראומה שעבר, ובהוראת רבו (כך אמר לי) לא לקח כל תרופה רק טיפל בעצמו והקיף את עצמו בחברה ומשפחה והיה הולך לטיפול פסיכולוגי עם פסיכולוג יר”ש, ועם הזמן הכל חלף ועבר ואני רואה אותו היום, והוא כאחד האדם ממש, ואני מסתכל עליו היום כשאני פוגש אותו ואומר לעצמי, אילו היה לוקח תרופות אלו, ומסתמא היו קובעים לו אבחנה של “סכיזופרן” עם חותמת, היה נישאר כך לכל אורך חייו רח”ל, וכיון ששמע לרבו וברח מזה, הציל את חייו.
הרבה הצלחה
מה היא פסיכיאטריה לא ביולוגית…?
ובנוסח אחר: מה מטרת הוספת המילה ‘ביולוגית’ למילה ‘פסיכיאטריה’?
חשוב שנדע,
רבים מהמחלות הרפואיות שנמדדות בערכים רפואיים ברורים, הם דברים שרופא לא יכול לרפא.
הוא יכול לאזן ולרסן, להקל ולשקם.
אך לא לרפא!
אני לא לומד פסיכותרפיה וגם לא פסיכיאטריה.
אך שלחתי את הנצרכים לכך לזה וגם לזה.
אני מאוד אוהב את הענווה המקצועית (האמיתית!) של אלו שיודעים שמה שהם יודעים – הם יודעים.
ושיש עוד הרבה דברים שאותם הם לא יודעים,
ושמה שהם יודעים – הוא לא חזות הכל.
הם לא מרגישים צורך להסביר,
שרק שיטת העבודה שלהם מביאה פתרון,
ושרק היא מביאה את הפתרון האמיתי.
יש כאלו שמסכימים בחצי פה ובעקימת שפתיים שאמנם גם לשני יש הצלחות,
אבל…
וכך הנך מבין שכל ההקדמה של התועלת המועטה שיש בשיטות של אחרים,
נועדה רק כדי לשמש רקע למילה ‘אבל’ שתבוא אחריהם.
וכעין ‘דבר שקר שאומרים אמת בתחילתו’.
לדעתי,
מי שכבר הגיע לפסיכיאטר – צריך להגיע לפסיכיאטר.
כי אני יודע כמה ‘גלגולי שלג’ אנשים מוכנים לעשות רק כדי להימנע מללכת אליו.
ולכן,
מי שכבר הגיע לפסיכיאטר – כנראה כבר הגיע לכתובת הנכונה!
לכן, מאוד מרגיז אותי ציטוט תופעות הלוואי של הליתיום ב’פורום לתורה’ שציטטת שם.
הרי מי שצריך לקחת ליקרביום (שם התרופה המכילה ליתיום) – זה לא מי שסובל מדיכאון קל או מ’חוסר בטחון עצמי’ (סליחה על הסרקיזם).
מדובר על מי שסובל ממאניה דיפרסיה, שזו אחת ההפרעות החמורות והנוראיות.
אין לשום פסיכותרפיסט שיטה חילופית לטפל בהפרעה נפשית חמורה כל כך.
לפחות בינתיים – אין…
הציטוטים של תופעות הלוואי גורמות רק לדבר אחד, והוא חמור ביותר!
הציטוטים האלו יכולים לגרום למי שצריך לקחת – להרהר במחשבה להפסיק את הטיפול.
בנוגע לפסיכיאטריה-ביולוגית – כתבתי כך בהנגדה לפסיכיאטריה שהיתה לפני אמיל קרפלין, שהיתה עסוקה יותר בטיפול נפשי הוליסטי וסוציאלי למצבי קצה נפשיים, כשהוא הפך אותה לרפואה מדיקלית ולאבחנות של DSM שעל כך הרי אנו דנים.
בנוגע להגדרת ריפוי – הענין הוא לא האם מתן אינסולין מרפא את הלבלב או לא. שנינו יודעים שלא. גם תרופות להורדת לחץ דם לא מרפאות את המצב, כך שבמידה והאדם יפסיק לקחתן לא יהיה לו יותר לחץ דם… לא זה הנדון.
הנדון הוא, האם תופעות אנושיות והתנהגויות אנורמליות בעקבות טראומות ידועות או מודחקות, מוכללות או לא ומצבי קצה, הם מחלות ממש בהן ניתן לצפות בדימות ולאבחן חסרים כימיים ביולוגיים במוח האדם או שמא ההתנהגויות האנורמליות הללו הם התנהגויות נורמליות לחלוטין לכל בן אנוש החווה מצבי קצה הגורמים לו, אם לאורך זמן או לגלישה קצרת מועד, לאנורמליות (פסיכוזה) ואין זו מחלה אורגנית כלל.
זו השאלה.
אני סבור שאין אלו מחלות כלל. ואסביר, שלא יהיה טעות. ברור לי למעלה מכל ספק כלשהו, שמצבי קצה נפשיים, שאני מוכן לקרוא למצב זה חולי ומחלת נפש, הם כואבים, חמורים, קשים ונוראיים יותר מחולי הגוף, ועל האדם לעשות כל תצדיקי כדי להחזיר את עצמו לבריאות נפשית למענו ולמען הסובב אותו.
ואני שב ומדגיש, אם אדם במצב כזה, עליו לגשת לפסיכיאטר ולקבל טיפול כפי אשר יורנו רב מוסמך ת”ח המבין בדברים אלו בייחוד, ואסור לא לקחת את התרופות, במיוחד במצב מאני (מאניה), ואין בדברי למעלה אף לא צליל של התנגדות לכך, רק להיפך והדגשתי זאת מספר פעמים, ואפילו שיש ל”תרופה” זו, ליתיום, תופעות לוואי חמורות, אותם כל אחד יכול לקרוא בויקיפדיה, ואפילו לא בויקיפדיה אלא בעלון לצרכן המתלווה לתרופה זו… עליו לקחתם באין ברירה אחרת (אם יש או יהיה בעתיד – מה טוב!)
אז מה כן?
כל דברי באו כדי להבהיר שליתיום זו לא תרופה למחלה, אלא שהאדם נמצא במצב קצה לו אנו נותנים חומר כימי המשטח את חווית האופוריה שלו כדי שלא יזיק לעצמו או לסביבתו, אבל אין מאניה כמחלה ממש ואין ליתיום כתרופה כלל. רק מאניה כמצב נפשי חמור עליו יש לעבוד וליתיום כחומר כימיקלי המשטח את רגשות האדם, עם תופעות הלוואי הקשות שיש לחומר כימי זה, מהם אי אפשר להיתעלם, איננו רוצים להיתעלם, וגם אם נרצה, החולה שנוטל חומר זה יזכיר לנו זאת ולא נוכל להתעלם.
מאניה היא תגובה אנושית נורמלית למצב קצה בלתי נורמלי. הסתכלות זו לא מקטלגת את הסובל כחולה לכל חייו אלא טמון בה התקווה וההבנה שמאניה זה סבל אנושי אותו ניתן לרפאות (ולא מפני סיבה זו, נטיעת תקווה, אני סבור שאין זו מחלה אורגנית או דומה לאורגנית), כשבשונה מדבריך – ישנם תיעודים ומחקרים שניתן לחזור לחיים תקינים אחרי מאניה, וגם אני יודע על אדם כזה אחד לפחות, שסבל ממאניה ובליווי פסיכולוגי וסוציאלי נרחב, יצא מזה והוא חי וקיים כאחד האדם. לא בגלל הליתיום, אלא בגלל מעטפת פסיכולוגית סוציאלית.
אציין רק, שפחדים מפני ציטוטים מויקיפדיה ובכלל, רק מקבעים את הבעיות ומנציחים אותם. אי אפשר לפעול ולחשוב בשום דעת ושכל בעולם של חששות ופחדי שוא. אנו, גם אני, חייבים להתבגר.
מהו בכלל ליתיום?
מויקיפדיה:
ליתיום (Lithium) הוא יסוד כימי ממשפחת המתכות האלקליות שסמלו הכימי Li ומספרו האטומי 3. ליתיום טהור הוא מתכת רכה וכסופה המגיבה (משותכת) במהירות במגע עם אוויר או מים. זהו היסוד המוצק בטמפרטורת החדר הקל ביותר: צפיפותו 0.53 גרם לסנטימטר מעוקב. משמש בתעשיית סוללות חשמליות, ישומי אלקטרוניקה, ועוד.
ליתיום הוא תרופת הבחירה לטיפול בהפרעה דו-קוטבית. כ- 80% מן המטופלים מגיבים לליתיום. ליתיום עובר פינוי על ידי הכליה, על כן אצל חולי כליות הנוטלים ליתיום וכן אצל אנשים קשישים יש חשיבות מוגברת לניטור רמות התרופה בדם על מנת למנוע הרעלת ליתיום.
עד כאן מויקיפדיה.
היות והדברים עליהם אנו דנים, לא הובאו כאן אלא באתר ‘פורום לתורה’, אני מעתיק אותם לכאן, כדי שהקורא דברינו יידע על מה אנו מדברים.
מויקיפדיה:
ליתיום היא תרופה בעלת טווח תרפויטי צר, ועל כן יש לנטר את רמותיה בדם באופן קפדני על ידי בדיקת דם. המינון הראשוני שניתן בדרך כלל הוא 300 מ”ג*3 פעמים ביום ולאחר מכן בוחנים את העלאת המינון. באופן כללי, יש לבדוק את ריכוז הליתיום בדם כל חודשיים עד חצי שנה. הפסקת התרופה צריכה להיעשות בהדרגתיות על מנת למנוע התקף של מאניה או של דיכאון אצל חולים עם הפרעה דו־קוטבית.
טיפול בליתיום לא ניתן רק להפרעה דו-קוטבית, אלא גם להפרעות פסיכיאטריות נוספות, כגון טיפול נוסף אצל חולי הפרעה סכיזואפקטיבית, צורות מסוימות של סכיזופרניה, טיפול לחולי דיכאון, טיפול במצבים של אגרסיה או במצבים שונים כגון הפרעת אישיות גבולית, בולימיה ומצבים נוספים.
תופעות הלוואי של ליתיום:
מערכת העיכול- ירידת תיאבון, בחילה, כאבי בטן, עליה במשקל.
מערכת העצבים- רעד, ירידה קוגניטיבית המתבטאת בתגובה איטית, ליקויי זיכרון.
כליות- השתנה מרובה (פוליאוריה), שתייה מרובה (פולידיפסיה), תסמונת נפרוטית
בלוטת התריס- בעיקר תת פעילות בלוטת התריס.
לב- פועל על ה- SA node ולכן אסור לחולים שסובלים מ- sick sinus. יכול להביא לאי ספיקת לב.
עור- אקנה, איבוד שיער, פריחה.
הרעלת ליתיום יכולה להיות קשה מאוד ועלולה להתבטא בתופעות נוירולוגיות קשות כגון פרכוסים, רעד, אטקסיה וירידה במצב ההכרה עד כדי קומה, וכן באי ספיקת כליות חריפה. הרעלה קלה עד בינונית מוגדרת כרמות ליתיום הנעות בין 1.5 ל-2 (meq/L), הרעלה בינונית עד קשה בין 2-2.5, והרעלה קשה היא רמות ליתיום מעל 2.5, המאופיינת בהתכווצויות כלליות, השתנה מועטת ואי ספיקת כליות, העלולה להביא למוות. הטיפול בהרעלת ליתיום כולל הפסקת הליתיום, החזרת נוזלים ואיזון של האלקטרוליטים, פינוי הליתיום ממערכת העיכול באמצעות חומרים שונים (פוליאתילן גליקול), ובמקרים חמורים ביצוע דיאליזה.
אין לקחת ליתיום במהלך השליש הראשון להריון עקב סיכון למום לבבי מולד. בשאר ההריון יש לקחת מינון נמוך מהרגיל תוך היוועצות ברופא המטפל.
עד כאן מויקיפדיה.
אני מעריך את עשייתך ופועלך למען אנשים החווים סבל נפשי כה רב. כה לחי ושכרך רב מן שמיא!