הרצאתו של הפסיכיאטר ד”ר מיכאל אבולעפיה הי”ו על הפרעת קשב וריכוז ADHD (תובא להלן) לימדה אותי כמה נקודות חשובות אותם אני רוצה לחלוק עמכם. ד”ר מיכאל אבולעפיה הוא פסיכיאטר ילדים וותיק וראש מכון אבולעפיה ללימודי פסיכותרפיה גוף-נפש, וההרצאה נמסרה במסגרת הארגון החרדי ‘נוער בסיכוי’ בכנס להורים ‘להקשיב לקשב’.
בדבריו יש כמה נקודות חשובות בנוגע למה שמכונה ‘הפרעת קשב וריכוז’ שמפאת חשיבותם אני רוצה לחלוק אותם עמכם בסיכום שאסכם להלן:
סימפטום הוא לא סינדרום.
כשלילד אין ריכוז וקשב, אין זה סינדרום לאיזושהי הפרעה ביולוגית נוירולוגית אלא זהו סימפטום וסימן למשהו שעובר עליו, ועליו ניתן להיתגבר. אם ילד לא מרוכז, יכול להיות לכך שלל סיבות: חוסר שנה, הפרעת דחק פוסט-טראומתית, תזונה לקויה, חרדות וכו’. סיבות אלו הם הגורמות לו לחוסר הריכוז, לא שיש לילד איזושהי הפרעה נוירולוגית בשם ADHD. ההפרעה שיש לו, שהיא למעשה איננה ‘הפרעה’, היא הסיבה הגורמת לו לסימפטום זה של חוסר קשב וריכוז וניתן לפתור אותה על ידי ריפוי הסיבה.
אם הסיבה היא חוסר שינה, דבר היוצר עצבנות שבתורה מפריע לשינה רציפה ועמוקה, מה שנעשה בתור הורים זה, נרפה את הילד בתרפיות שונות ובצמחים טבעיים המשרים שינה, כך שהילד יחזור למסלול שינה בריא דבר שישחרר את מוחו והוא ישוב לריכוז.
או ילד שיש לו חרדות, אם ניתן לו ריטלין, יש מקרים שהדבר רק יגביר אצלו את החרדות והטיקים, והפסדנו את המטרה. הפתרון הוא לעבוד על החרדות ולהביא את הילד לידי רגיעה.
אין אף חוקר אחד שהוכיח במחקר, שחוסר בקשב וריכוז זו הפרעה נוירולוגית תורשתית. להיפך, החוקרים סבורים שאין מושג כזה “גן (ג צרויה) של התנהגות”. מה שיש זה – אפיגנטיקה: יכולת התמרון של הגוף והמח שלנו בסגירת ובפתיחת גנים והשימוש בהם לפי התרגול שלנו, צורת ההתנהלות שלנו, האכילה שלנו ורמת הסטרס שלנו. ככל שאנו מחנכים את עצמנו לרוגע ולהתנהגות נורמטיבית, המח והגוף שלנו לומדים כיצד להפעיל את הגנים ואת מי מהם. יש בחירה!
עלינו להפסיק עם הרפואת-יתר הזו האומרת: מי שיש לו חוסר ריכוז יש לו הפרעת קשב וריכוז, ומי שיש לו חרדה יש לו הפרעת חרדה. לפי תחום המחקר העדכני – אפיגנטיקה (שדה ידע חדשני המראה כיצד מערכות של רגש, אמונה ותודעה משפיעות על ביטוייו של הצופן הגנטי המולד) זה פשוט לא נכון!
(להעיר במוסגר, שתוצאות המחקרים המוצגים כאן מפי ד”ר אבולעפיה עומדים בניגוד לבסיס התזה של הספר להכיר ולהצליח מאת אהרון לרנר, בית שמש תש”פ, עמ’ 47 והלאה, ראה שם).
יש לילד חרדה, אין זה שיש לו במובנה ובגנים הפרעת חרדה אלא הוא פיתח חרדה או שהוא לא יושן טוב והמח חרד. יש לילד חוסר בקשב וריכוז, אין זו הפרעת קשב וריכוז נוירולוגית גנטית אלא סיבות כמו חרדה וכדו’ הגורמות לו לחוסר פניות ולאי רצון ללמוד. זה קשה לו ולא מענין אותו.
אם נטפל רק בסימפטום על ידי נטילת ריטלין אנו דומים בכך לנהג שברכבו נדלקה הנורה האדומה של הדלק ובמקום למלאות דלק הוא מושיט יד לנורה ומנתק אותה… טיפלנו בסימפטום. לא עשינו כלום.
אבחוני מוקסו וטובה (TOVA) לא אומרים דבר. הם רק אומרים: הילד אומר שהוא לא מרוכז ואכן הוא לא מרוכז. לקחנו את הסימפטום ואמרנו אכן יש סימפטום. אבל סימפטום הוא רק תוצאה של משהו. עלינו לחקור מהו המשהו הזה ובו לטפל.
כשאנו תופסים בעיה של קשב וריכוז כהפרעה מולדת, זהו הדבר הגורם למצב האבסורדי ש20% מהילדים נוטלים ריטלין מלבד כל אותם נוער ומבוגרים שנוטלים ריטלין ללא מרשם (שוק שחור) ואין לנו מעקב אחריהם כך שמדובר על הרבה יותר מ20%….
ילד מדוכא לא מתנהג כאדם מדוכא אלא כילד מדוכא, וילד מדוכא מתבטא בכך שהוא תוקפני והיפראקטיבי ולא מרוכז, כך שאין זו הפרעת קשב וריכוז אלא דיכאון סמוי המובע באופנים שונים אצל הילד, ועלינו כהורים ומחנכים לדרוש ולחקור מה הם גורמי הדיכאון ולמוסס אותם, והילד ישוב ויפרח בריכוז מלא בס”ד.
בעצם צריך למצוא את הסיבה הגורמת לילד לחוסר ריכוז כי חוסר קשב וריכוז זו לא הפרעה מולדת גנטית אלא סימפטום לקושי כלשהו בחיי הילד.
עד כאן חלק מתוכן ההרצאה. ניתן לשמוע את ההרצאה המחכימה כולה להלן.
לחידוד נוסף של הדברים ניתן לראות בתשובתי כאן
קורא יקר! נהנית מהמאמר? ✅ שלח כעת ל-3 מחבריך! יש לך דבר כלשהו להוסיף, להעיר, להאיר? אשמח שתכתוב אותו כאן למטה בתגובות! 👇
אשר שלום,
התרגשתי עד כדי צמרמורת ממאמרך על קשב וריכוז,
אני סבור כך שנים, וכתבתי על זה בכמה אשכולות שעסקו בריטלין,
אני מעתיק לך קטע שהעליתי בעבר, מפסיכולוג קליני בארה”ב – הרב בן ציון סורוצקין:
ADHD מהווה דוגמא טובה להפרעה, בה המטפלים הקליניים נחפזים להגיע למסקנות מוקדמות אודות סיבות ההפרעה. הקריטריונים הדיאגנוסטיים הרשמיים של DSM-IV לאבחון ADHD מציינים בברור כי: “הסימפטומים… לא מוסברים טוב יותר בעזרת הפרעה נפשית אחרת (לדוגמא, הפרעות במצבי-רוח, הפרעת חרדה…). ולמעשה, קיימות הוכחות מחקריות רבות המצביעות על-כך שהפרעות נפשיות רבות גורמות לסימפטומים דומים לאלו של ADHD עם כל זאת, נראה כי מטפלים רבים מתעלמים מכך, ומגיעים לאבחנה של ADHD מבלי לחקור סיבות אפשריות נוספות. גיונס (2002), לדוגמא, מפציר בפני מטפלים לשקול אפשרות קיומה של הפרעת חיבור (attachment disorder) לפני שיגיעו אולי לאבחנה מוטעית של ADHD ואילו הלאז ואחרים (2002) בוחנים את הלחצים החברתיים הדוחפים מטפלים בני-זמננו לאבחן ADHD ולהמליץ על תרופות בלי לקחת בחשבון את הדינמיקה המשפחתית [הערה] כגורם אפשרי לסימפטומים. בדומה לכך, יצא גלבס (2004) במחאה כנגד עלון מטעה של איגוד הפסיכולוגים האמריקאי, הקובע כי “בדרך כלל נחשב ADHD להפרעה נוירו-כימית” וזאת כאשר קיימות הוכחות מדעיות רבות הדורשות לכל הפחות הסתייגות כלשהי מאותה קביעה פשטנית מדי, אם לא מטעה.
_____
לפי הניסיון שלי, לעתים קרובות מתעלמים מדינמיקה משפחתית כגורם סיבתי אפשרי, גם כאשר ידוע למטפלים על פתולוגיה חמורה במשפחה!
יהודה שלום רב,
תודה על התוספת החשובה והמחכימה.
אכן, לא נוירו ולא כימית. היום מדברים בהקשרים אלו על אפיגנטיקה. זהו הקו העדכני ביותר היום הסותר לועם של כל מחזיקי קרנות מזבח הפרעות הביוכימיה המוחית המטופשת והמיושנת-דיאסאמית-מחומשת (DSM-5) קרפליניארית (אמיל קרפלין) מכניסטית מקובעת ומקבעת, מנציחת העל של שלל הסיבוכים הנפשיים אישיים-סוציאליים בתוך תבניות יצוקות של “הפרעה” ו”מחלה” כשל מחלות אורגניות…
די לטמטום. התבגרנו.
תודה על חיזוק הדברים.
מאוד נהניתי מהדברים. נפלא.
יש”כ
מאוד נהניתי. תודה רבה!
תודה!
כל מילה יהלום
אם על דברי אבולעפיה – נכון.
אם על התקציר שלי – תודה ויש”כ.
אתם מתייחסים להפרעת קשב כסימפטום המצריך ראייה רחבה. אין זה סותר את הטיפול התרופתי שמונע השלכות גרועות יותר של הפרעת הקשב. בד בבד לטיפול התרופתי, יש מקום לראייה רחבה של סיבות וגורמים וטיפול בהם. הרי מהר וקל לטפל עם תרופה ולהתחיל שינוי מערכתי בחיים (כשהתרופה נמצאת מועילה). ההשפעה המיטיבה של התרופה מקלה על חוויות הצלחה, חוויות של חיבור למוסכמות ולממסד, חוויות של שינוי לטובה, חוויות שבסופן משפיעות על הערך העצמי, על השלווה, על הפחתת חרדה (כשהיא משנית) על תחושת מסוגלות ורצון להתקדם. בד בבד תטפל בשורש, אבל אל תבזבז זמן יקר בו הילד או הנער עלול לזלוג לך בין האצבעות למחוזות שמהן תתקשה למשכו משם.
ראשית תודה על ההערה.
מבלי להיכנס לוויכוח בנושא – האם סמים כמו הסם ‘מתילפנידאט’ (Methylphenidate) הרשום בפקודת הסמים המסוכנים, שהוא החומר הפעיל בקבוצת תרופות ה’ריטלין’, הדומה בהרכבו הכימי ובהשפעתו לסם ‘קוקאין’ – כשהוא ניתן במידה מבוקרת לילד על מנת לשפר את תפקודי הקשב שלו, זהו דבר נכון או לא נכון והאם הסם הזה ניתן לקוראו ‘תרופה’ או לא – אלא גם אם נצא מנקודת הנחה שזה בסדר לתת לילד סם ושסם זה ניתן לקוראו בשם ‘תרופה’ ולהכלילו במשפחת התרופות המרפאות, השאלה שלי היא האם כשמגיע לפנינו ילד או נער חסר קשב עם מוסחות גבוהה והוא לא מצליח להקשיב לנלמד וליצור קשרים חברתיים נאותים ובעקבות כך דימויו העצמי יורד וכו’, האם זה אומר שיש לו הפרעה של קשב וריכוז. זו השאלה המרכזית שאנו דנים בה: האם יש מושג נוירולוגי של הפרעה כזו?
יתירה מכך, גם אם הסקנו שיש כזו הפרעה, ולו מפני שכך כתוב בDSM-5 היות ורוב הפרלמנט של הDSM הצביע בעד ההפרעה ונקבע שם שיש כזו הפרעה נוירולוגית, השאלה היא האם הילד העומד לפנינו אכן סובל מהפרעה זו?
יתכן מאוד, שהילד העומד לפנינו לא סובל מהפרעה זו, לא בגלל שאין כזו הפרעה, אלא אפילו אם נאמר שיש כזו הפרעה, אך יתכן מאוד שהילד פשוט יושן כל יום בשעה מאוחרת ולכן המוח שלו לא יכול להתרכז. יתכן גם שהילד חווה בבית מריבות בין ההורים או שהוא רב עם אחיו מריבות שמשפיעות על התפקוד הרגשי שלו דבר הגורם לו לדכדוך, שבתורו גורם לאי פניות לימודית. מכירים ילדים ונערים שלא יכולים ללמוד בגלל קשיים רגשיים ודכדוך? ואולי בכלל ישנם ילדים בכתה שמציקים לילד ולכן אין לו פניות לימודית? או שמא האוכל שהוא אוכל הוא ג’נק פוד או אוכל אחר שמפריע לו לריכוז כמו לדוגמה שימוש ב’מונוסודיום גלטומט’, שאחוז מסוים מהאוכלוסיה רגישים לחומר זה הגורם לבלבול וחוסר תפקוד מנטלי בעקבות צריכתו?
ובכלל, אולי יש לילד חרדות ואנחנו אפילו לא יודעים מכך כי הוא מסתיר את זה או בגלל שילדים החרדות שלהם לפעמים מתבטאים בחולמנות ובהייה, אפתיות ואי הקשבה?
מדוע אנו גוזרים על הילד בעקבות מבחן ‘מוקסו’ ו’טובה’, שהוא מופרע בהקשבתו? אולי הוא פשוט לא פנוי להקשבה בגלל כל האפשרויות שהעליתי כאן?
במקרה שיש לילד, אחד מהדברים הללו, דיכאון, חרדות, חוסר שנה, הרגלי אכילה גרועים וכדומה, ובמקום לטפל בבעיה הגורמת לו לאי פניות לימודית ויכולת ריכוז וקשב, אנו מלעיטים אותו בסם הזה (ריטלין), האם אנחנו מטיבים איתו? האם לא ראוי יותר לטפל בבעיה בעצמה?
האם כל נוירולוג או אפילו פסיכיאטר שמגיע אליו הורה עם ילד בתלונות על חוסר קשב והוא עובר מבחן ‘מוקסו’ או ‘טובה’, ובמבחן רואים שאכן יש לו קושי בקשב, האם כשהנוירולוג רושם לו ריטלין זה דבר נכון לעשות? אולי הילד סובל בכלל מדבר אחר, כפי שהצגתי קודם? הנוירולוג עוקב אחרי זה? אני יודע שהוא אפילו לא שואל על זה. מבחינתו הוא למד בבית הספר לרפואה, שחוסר קשב זו הפרעה שנמדדת במבחן ‘מוקסו’ והוא רושם על אתר ריטלין וקורא להבא בתור להיכנס…
ניתן לטעון מה אכפת לי אם יש לו דבר זה או אחר, תכלס’ הוא לא מרוכז וריטלין יפתור לנו את הבעיה!
אז ככה: א) אנחנו לא עובדים בשיטת ‘מצליח’ ובאופן חיצוני ושטחי. לדחוף לילד ריטלין כשזו לא הבעיה של קשב אלא חוסר הקשב שורשו אחר, זה אולי חיים קלים לדוחף, לא לילד. כעיקרון כל תרופה וכל שכן סם זה (ריטלין), לא ניתן אותו לא לעצמנו ולא לילד כל עוד לא התברר למעלה מכל ספק שאכן זו הבעיה, זו הדיאגנוזה, וזה הטיפול המיטיבי עבורו.
ב) במידה ואנחנו נותנים לילד ריטלין כשלמעשה הוא לא סובל מהפרעת קשב אלא הוא סובל מדבר אחר שגורם לו לחוסר הקשב, אנו עושים איתו עוול גדול. במקום לטפל בשורש הבעיה, לדוגמה לטפל בדיכאון שלו (הסמוי כנראה, כי דיכאון מגיב אחרת אצל ילד מאשר מבוגר שרואים אותו עצוב מאוד) או בחרדות שלו, בדכדוך שלו או בחוסר השינה שלו וכו’, אנחנו מדלגים שלב ופועלים בצורה בלתי מבוקרת ועושים מה שלא נכון לעשות, ובדרך כלל הדבר נובע רק בגלל שזה הקל ביותר. האם זה ראוי?
כל מה שכתבתי וכאמור, זה רק אם נסבור שיש כזו הפרעה לה קוראים ‘הפרעת קשב וריכוז’ שמקורה בבעיה נוירולוגית במח, אבל הרי יש הסבורים, שאין כזו הפרעה נוירולוגית. כלומר, יש כזה סימפטום שיכול להיות ילד במצב של חוסר קשב אבל אין כזו הפרעה נוירולוגית. וכלשון הפסיכיאטר (ילדים) ד”ר אבולעפיה כאן “מי המציא את ההפרעה הזו?” אם אין הפרעה כזו וכולה היא רק סימפטום אזי לעולם אנחנו צריכים לחשוב רק על השורש של הבעיה.
צריך לזכור, שהרבה מאלו שמקבלים ריטלין – החברותיות, שמחת החיים, היכולות הרגשיות ועוד שלהם – נפגעת. הם הופכים להיות ‘זומבים’ מהלכים. זה מותר לעשות? זה מוסרי? יש ילדים שמפתחים טיקים? טיקים זה לדעתי ביטוי ללחץ נפשי שלא מצליח להתפרק אלא רק באופן כזה, שהוא לא מעשה ולא פירוק אלא פירוק-תגובה, כוונתי, קצת פירוק ובעיקר תגובה ללחץ. זה סביר לעשות כך לילד?
ילד שסובל מדיכאון ואת הדיכאון שלו אנחנו לא רואים ולא יודעים אבל הוא סובל בפנים באופן שאפילו הוא לא מודע לכך, והביטוי החיצוני של הדיכאון הוא סוג של אפתיות וחוסר ענין וקשב, ואנחנו במקום לטפל בשורש הבעיה, במה שגורם לו לדיכאון וממילא לסימפטום חוסר הקשב, אנחנו למעשה עוקפים את הבעיה השורשית ונותנים לו לבלוע את הסם הזה, שקרוי תרופה, האם לא הגיוני יותר, שהילד יפתח כמעין ‘היפומאניה’? הדיכאון שואב אותו אליו, ואילו הסם גורם לו לתחושות משמחות ולחוויות של הארות קלות, אבל כיון שהדיכאון הוא האובייקט הקיים בנפשו (מכל סיבה שהיא), והתחושות של ה’האיי’ והשמחה והמרץ, הם רק תחושות מזויפות אותם גורם הסם, והם לא קיימות בתבנית הנפש של הילד, רק חיצוניות לו, אזי סביר מאוד שהילד יפתח מצבי רוח קיצוניים של דיכאון ושמחה, ואחר כך יאמרו שהוא נוטה למצבי רוח קיצוניים ויש מי שגם יגיע להפרעות במצב הרוח (היפואמניה ומאניה דיפרסיה וכו’).
אבל גם מבלי להגיע למצב חמור זה, האם הילד מרגיש בפנים טוב, כשהוא עם דיכאון או חרדות הגורמות לו לחוסר ענין וקשב, והריטלין מעיף אותו מעל לכל זה מבלי שהשורש טופל, זה טוב לילד? הוא לא סובל בתכלס’?
מלבד זאת, מי שם את עצמו פטרון לקבוע, שילדים שיש להם צורת מחשבה אסוציאטיבית והם יצירתיים מאוד ומבינים דבר מתוך דבר ויש להם נפש אומנותית יותר מאחרים וכשהמורה מזכיר אוטו למשל הם כבר נזכרים באוטו של החבר של אבא שלהם והם כבר עפים עם המחשבות שלהם למרחקים וכו’ כידוע, מי קבע שזה לא טוב? מי החליט שזו הפרעה? בגלל שהוא לא מקשיב למורה? אז צריך לבקש מהמורה להיות מעניין יותר ולא משעמם. בגלל שהמורה משעמם צריך לתת לילד ריטלין? ובכלל, רוב האנשים האומנותיים, היצירתיים, הממציאים, הגאונים וכו’ – הם הם אלו שכיום הנוירולוגים היו אומרים עליהם שיש להם הפרעה! לנוירולוג שהמציא את ההפרעה הזו יש הפרעה, לא לאדם היצירתי שחושב מחוץ לקופסה! זו לא הפרעה זו מתנת שמים!
והריטלין לפי מה שאנחנו רואים בעינינו מוחק את מתנת השמים הזו והופך ילדים כישרוניים ויצירתיים ל’זומבים’ מהלכים, שלבסוף באין ברירה פותחים להם ישיבות בהם כל הנערים צורכים את הסם הזה. פגשתי נער מישיבה כזו. הסתכלתי לו בעיניים. הכל כבוי. הֶרֶס. זה היה מזעזע!
סוף דבר הכל נשמע, אם יש לילד קושי צריך לטפל בשורש הקושי. אם יש חוסר קשב צריך לבדוק למה זה ומדוע, ומה שורש הבעיה. אם יש ילד שמגיב טוב לריטלין וזה הדבר הטוב בשבילו כעת לאחר כל הבירורים האפשריים, ניתן לו ריטלין אבל לא כתרופה כי זה לא מרפא כלום, זה אולי מזיק למוח כי זה סם ואיננו יודעים מה זה ישפיע בעוד כך וכך שנים על הילד ועל מוחו, אלא ניתן לו את זה, בדיעבד ובדלית ברירה אחרת, במינון הנדרש ולתקופת זמן קצרה וקצובה עד שהוא יעלה על דרך המלך בליווי שלנו ההורים, המטפלים והמחנכים.
וה’ יעזור שלכולנו יהיה קשב פנימי לילד “חסר” הקשב ושיהיה לנו אוזן להאזין לקצב הנפשי של הקשב האישי האינדיבידואלי של ילד הקש”ר ונזכה ונחיה ויהיה לנו כח ושכל לחנך דור לתפארת אמן ואמן.
קראתי את דבריך
כהורה למספר ילדים המטופלים בריטלין וסובלים מכל תופעות הלוואי של הריטלין, האם יש לך להציע לי דרך מעשית לטיפול בילד? האם שוב הנוסחה היא לרוץ לכל מיני מאבחנים שאינני יודע מהי מידת יעילותם?
הרי בתכלס’ – המורים לא יכולים או לא מוכנים להחזיק בכתה ילד עם חוסר יכולת לשבת בריכוז הגורם הפרעה לשגרת הלימודים. אין להם את הכלים, את המיומנות ואת הסבלנות להיות יצירתיים בנושא, ובפרט בת”ת בציבור החרדי שאין שום כלום פעילות מגוונת מכל סוג שהיא וכל היום זיצ פלש ולומדים באופן חד גוני ומשעמם לילדים אלו.
אז נפסיק עם הריטלין ונפטר מהייסורים שגורם ונכנס לבעיות אחרות? הזעקה שלי מבקשת מענה יצירתי אמיתי לילדים אלו וכפי שאתה אומר, טיפול מן השורש, אבל איך עושים זאת? גם אם יש מטפל טוב – יש לו תור לאי שם, והטיפול, אם מועיל, הוא לטווח ארוך. והכסף שזורם מכיס ההורים והנסיעות וכו’…
נשמח ללמוד על יוזמתך בענין. כי אם זה רק דיבורים יפים ונכונים ככל שיהיו, לא התקדמנו לשום מקום.
תודה,
מרדכי
שומע את הזעקה. נוגע ללב.
אם אין לך כל ברירה אחרת, וכפי שכבר ציינתי בתוך המאמר, אל תפסיק את הטיפול בריטלין.
המחשבה שאתה נותן להם חומר זה והבעיות שיש איתו, אינם צריכים לסובב אותך. גם כשאתה, בלית ברירה, נותן להם את החומר הזה, הידיעה שהוא לא הפתרון האולטימטיבי, תגרום לך בהכרח לנסות למעט בו ולייצר פתרונות אחרים, אבל במידה ואין לך כאלו, אל לך לבוא אל עצמך בטענות, היות ואתה עשית כל מה שיש לאל ידך וה’ הטוב יעשה את שלו.
בגלל שאין תמיד פתרונות אחרים, אין זה אומר שאין לדעת את האמת, שהחומר הזה הוא ברירת מחדל אחרונה. כשאנחנו יודעים זאת, אנחנו יוצרים שאיפה למעט בו ולמצוא פתרונות טובים יותר, אבל כשאנו מסתירים זאת ואומרים שזו תרופה וכו’, אנו מנצחים את הבעיה לתמיד.
אינני מכירך ואין לי מספיק מידע על ילדיך ומרקם הבית והחיים שלך, אבל אייעץ לך עצה כללית: שהילדים ילמדו במוסדות לימוד תומכים יותר ומתחשבים יותר במצב. שהילדים יאכלו, כמה שניתן לך לעשות זאת, רק מאכלים בריאים שאינם עתירי מלח ושאר מאכלים העלולים לגרום לסטרס ולחוסר ריכוז. רשום את הילדים לחוגים בהם יש הרבה פעילות, כמו התעמלות וכדומה.
ובעיקר אומר לך, ממבט של אבא, כמוני כמוך, אל תאשים את עצמך ואל תתבע מעצמך יותר מדי. היה ברוגע ובשלווה. סמוך ובטח על ה’ ית’. השרה רוגע ושמחה בבית, עליצות ושמחת חיים, עם חיוך גדול על השפתיים, גם עם בלב אתה דואג. החסיד צהלתו ושמחתו על פניו הגם שיש לו צער בלב בפנים (חובות הלבבות).
בהצלחה!
נהניתי מאד להקשיב לשיחה, הנושא חשוב מאד, בתור אחת שלמדה את הנושא לעומק ועסקת בתחום החינוך
אני רואה לצערי עד כמה הנושא לוקה בחסר חמור מאד. ילדים רבים נוטלים ריטלין מיותר שמזיק להם מאד על סמך אבחנות שגויות, מכיוון שאין בדיקת דם או כל אפשרות שתוכיח חד משמעית כי הבעיה נוירולוגית ולא יושבת על רקע אחר כפי שצוין בשיחה, ההורים והמורים כמגששים באפילה, ומי שמשלם את המחיר אלו הילדים המסכנים שנהיים כעכברי מעבדה לתופעות לוואי קשות. חשוב מאד להעלות את הנושא הזה למודעות! מה שחשוב לי לומר, שבשיחה לא נתנו מקום לאלו בעלי הפרעת קשב אמיתית ונוירולוגית, שקיימים בהחלט! ללא קשר לעייפות ולחרדות ושלל הבעיות המשפיעות על הקשב, ומהווים כ15 אחוזים מהאוכלוסייה בתור מורה לבנות, אני נוכחת לצערי כי המענה התודעתי והתרופתי מגיע לכתובת הלא נכונה בכ80 אחוז מהמקרים! המענה ניתן בעיקר לבעיות התנהגות וקשיי למידה קיצוניים, בעוד שבנות רבות עם קשב נוטות למופנמות ובעלות יכולות לימודיות, ואינן מחצינות את קשייהן. בעוד הן חוות קשיים רבים ואינן מקבלות מענה!
נוכחתי לראות, כי ישנו קושי בזיהוי בעיות לעומק, כמו שנא’ בשיחה, שאינם דווקא קשב וריכוז. אך מכיוון שאנו בדור אינסטנט שרגילים שבעיות נפתרות במהירות ‘כדור ושלום’ נוצר כאוס מוחלט בכל מה שקשור לנושא הזה
אלו שצריכים את המענה הזה, ואני מדגישה! יש רבים שזקוקים לו והוא יכול להיות כהצלת נפשות! כפשוטו! ולחולל מהפך בחיים! (כמובן בדיוק ובמעקב והתאמה) דווקא אלו נותרים ללא מענה כרעב ללא אוכל לעומת ילדים בעלי קשיים מוחצנים שמקבלים תוספת אוכל על השובע
לצורך כך, כתבתי סימני היכר היכר להפרעת קשב וריכוז שפיתחתי בעצמי, המסייעים להבדיל מבעלי קושי ממקור נוירולוגי לעומת קושי ממקור אחר.
יישר כח!
יש”כ, זה יכול להביא תועלת לנדרשים לכך.