לכתך אחרי במדבר

ירושלים לפני כמאה שנה. היה זה בערוב ימיו של הסבא מסלבודקה, שעת דמדומים. עת הגסיסה. התלמידים הוותיקים, האלתררעס’, סובבים את הסבא במעגל ושרים.

בעת המוות שרים? בסלבודקה הליטאית? מה מקום כעת לשיר? ומהו השיר?

…

במשך כל חייו היה מרגלה בפומיה של הסבא מסלבודקה התמיהה, אותה הוא שיתף עם כל הנכנס אליו להתבשם מאורו ומאישו הגדולה, וכך היה אומר:

הנביא ירמיהו אומר בשם ה’:

הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה’ זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.

(ירמיהו ב, ב)

אינני מבין, היה תמה הסבא, כשעיניו דולקות באור אמיץ ובקולו רגש רב הכבוש תחת גבורת השכל, הרי מדובר בדור המדבר, דור דעה עליו נאמר ‘ראתה שפחה על הים מה שלא ראה הנביא יחזקאל במרכבה’, דור שהיה מקבל מהשמים מן והיה טועם בו כל מנעמי תבל, דור המדבר שהעננים היו מכבסים את בגדיו, ובגדיהם היו גדלים עמם ולא נקרעים, דור שעמוד האש הולך לפניהם ועמוד הענן מגן עליהם מפני החום, השרב וחיות רעות, ועוד ועוד, וכי מה היה חסר לדור זה?

הם חיו במדבר עם כל הטוב שיש, הן רוחני והן גשמי – ומה היה חסר להם?

והכתוב אומר, היה מרים הסבא את קולו מעט, “זכרתי לך חסד נעורייך לכתך אחרי במדבר”, איזה חסד עשינו עם ה’ שהלכנו אחריו במדבר? האם היה חסר לנו שם משהו? היה תמה.

מדבר! – היה מזדעזע הסבא. מדבר!

נכון. אמת שהיה להם מכל הטוב, מן מהשמים, ענני כבוד, רוחניות וגשמיות במיטבה, אבל כיצד קראו למקום הזה?

מדבר!

היה לזה שם ‘מדבר’, היה כאן, אפעס’, תחושה דקה מן הדקה של מדבר, ‘שם מדבר’, אם כן זה החסד של עם-ישראל עם ה’!

כלום לא היה חסר, נכון, אבל עיר מושב זה לא היה, זהו מדבר! ואם זהו מדבר, מתלווה לזה הרגשה קטנה, דקה, לא נעימה. משהו…

על זה, על ה’משהו’ הזה, ה’ ית’ אומר ‘זכרתי לך חסד נעורייך’! אני לא שוכח לך שהלכת אחרי במדבר עם ההרגשה הלא נעימה הזו של שם מדבר, הדקה, ולכן את בתי ואני אביך ולא אשכח לך זאת לעולם!

אלו הם תפיסות החסד של ה’ עם עמו ישראל.

הכל הם קיבלו, בגשמיות וברוחניות, אבל הדבר הקטן הזה, ההרגשה הדקה הזו, שעם אי נעימותה הם הלכו אחריו במדבר, את זה הוא לא שוכח להם ולא ישכח להם לעולם!

ים של חסד ואהבה של ה’ לעם ישראל! ועל מה? על “לכתך אחרי במדבר”! אז אני איתך! הצטערת בשבילי!

כשיהודי מישראל – היה לומד מכאן הסבא – יש לו צער, אפילו מעט מזעיר, שכולו הוא למען שמו באהבה; התאמצות קלה של בן תורה ללמוד עוד עמוד גמרא; לעיין בעוד דף במסילת ישרים; התגברות קטנה על תאווה כלשהי, על שמירת הקדושה, כמה שהיא גדולה לפני ה’ ב”ה. “לכתך אחרי במדבר”!

על כל הרגשה והרגשה של ‘מדבר’, שיש לאדם, לבת, לבן, לנער ולנערה, לאיש ולאשה, לסב ולמבוגר, והוא מתעלה על עצמו, ומתגבר ובוחר בטוב למען ה’ – כמה חסד ה’ מרעיף עליו, כמה אהבה “אהבת כלולותיך”! – חתונה בין ה’ לאדם על רקע אהבת האדם את ה’ ואהבת ה’ אותו!

אהבת כלולותייך! מדבר!

כל ימי חייו היה הסבא מסלבודקה אחוז התפעלות מפסוקים אלו המגלים את נוראות אהבת ה’ וחסדיו עם ישראל עמו בנבואת “לכתך אחרי במדבר”.

ולעת ערב חייו, לזמן הדמדומים, הסבא שוכב ועיניו כמו נעצמות מאליהם. מתחיל רגע הגסיסה ועדיין דעתו של הסבא צלולה כמו סכין חד, אבל הגוף…

והתלמידים סובבים אותו, והם אינם יודעים למה, אך זה נשפך להם מעומק תפיסת החינוך שחינך אותם, שזרע בליבם, והם באמת לא שרו. כשאדם נוטה למות לא שרים!

הם לא שרו – אבל השיר התנגן מליבם ונישא על פיהם מאיליו.

לא היה זה שיר, היה זה הכל. הכל ממש. כל מה שהוא נטע בליבם ובנשמתם בתמצית דם ליבו ורוחו, כשהוא עמם בפרדס ובשדה, בשביל המוליך אל האכסניה ובביתו על הכסא הסמוך למיטתו, במבואות בית המדרש ובחצר, בלילה וביום ובשעות שאינם שעות, הכל צף כעת ועולה למרומי הדעת. הגיע הרגע הגורלי. האראלים, הנה הם מגיעים, עדיין לא ניצחו, אבל הוא, הסבא, ניצח, אוי, כמה שהוא ניצח, ניצח את הטבע העכור, את המידות הרעות ואת גסות הרוח. ניצח וקבע בליבם את העדינות, את חיי הרוח, את החכמה, האצילות, האישיות המפותחת הרעננה והשמחה, הידידות והחברות ואת אהבת התורה והיראה, וכעת הכל עולה ויוצא וצף, והניגון משתפך כמו מאליו ומשפתותיהם עולים ופורחים המילים והם מנגנים בלחש את מסורת האהבה שהעביר להם:

כֹּה אָמַר ה’ זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה

ואחר כך יותר בקול, והקול הולך ועולה, עולה ומתנגן בשירה עילאה…

שפתיו של הסבא ממלמלות, מרחשות יחד עמם את מילות השיר, אי, את הנבואה, מדבר!, יחד עמם, וחיוך דקיק של קורת רוח עילאית עולה על שפתיו.

פוקח הסבא לרגע קט את עיניו, מביט באהבה על תלמידיו המעריצים הסובבים אותו, רוצה הוא לנשקם כפי שהיה רגיל תמיד, אבל אין כוחו עמו, והוא שב ועוצם את עיניו מתוך אהבה לה’, לתלמידיו ולעולם. לנצח. בנשיקה.

(על פי שיחות הסבא מסלבודקה, עמ’ תקכח-תקלא, ובהערות התלמידים במוסגר שם)

השיר “לכתך אחרי במדבר” בביצוע מרדכי בן דוד

קורא יקר! נהנית מהמאמר? ✅ שלח כעת ל-3 מחבריך! 
יש לך דבר כלשהו להוסיף, להעיר, להאיר? אשמח שתכתוב אותו כאן למטה בתגובות! 👇