כל הציוויליזציה היום מושתתת על אנרגיית החשמל. מהדלקת נורה פשוטה ועד להפעלת כורים גרעיניים, מהדלקת מאוורר קטן ועד להפעלת מערכות מחשוב של מפעלים גדולים ובתי חולים – הכל פועל באמצעות החשמל, גם המים שזורמים לנו בברזים באמצעות משאבות חשמליות.
מה יהיה אילו הרשות העולמית לאנרגיית החשמל (במידה ויש כזו) תודיע לאנושות כולה – שמעו, בעוד 3 שעות החשמל בכל העולם יופסק לפסק זמן בלתי ידוע, לכל הפחות לחודשיים, מה יגיבו האנשים?! העולם כולו יכנס לזעזוע. אין מחשבים, אין דוד חשמל להתרחץ, אין מכשירים רפואיים ואין מכוניות חשמליות, אין מפעלים ואין מטוסים, אין אור ואין מזגנים וכו’ וכו’. הכל מושבת. מצב נורא לכל הדעות.
כעת נתאר לעצמנו שהחשמל לא מיוצר על ידי חברות החשמל בעולם אלא החשמל הוא משאב שה’ מוריד לנו משמים כל עונה. באחד מעונות השנה במשך חודשיים ימים, נקרא לה ‘עונת החשמל’ יורד חשמל משמים והוא נאגר במצברי ענק ברחבי העולם, ובמשך השנה עד לעונה הבאה, העולם משתמש בחשמל שנאגר ב’עונת החשמל’ עד ל’עונת החשמל’ הבאה, וחוזר חלילה. כיצד אז היינו מתייחסים לחשמל?!
היינו מתייחסים לחשמל ממש כפי שהתייחסו קדמוננו לגשם ולמים.
פעם בעבר, כשלא ירד גשם, זו לא היתה שנה שחונה עליה מדווחים בחדשות ומודיעים על גובה מפלס המים בכינרת אלא זו היתה בצורת! ובצורת משמעה: מוות, כפשוטו. אין גשם, אז אין תבואה ואין פירות ואין לחם ואין מים בבארות ואין מים בבורות המים שבעיירה ובשטעטל, ובקיצור אין מזון כמעט ואין שתיה.
כעת ‘הושענה רבא’, יום השביעי וגמר החיתום של חג הסוכות בו העולם נדון על המים (משנה ראש השנה א, ב) ואנו מבקשים ומתחננים ביום גמר חיתום זה על המים. הכוהנים נוטלים ערבות הגדלים על המים לסימן מים וסובבים בבית המקדש את מזבח ה’ שבע פעמים, והיום שאין לנו בית מקדש, יבנה בב”א, אנו כולנו בבית הכנסת סובבים עם הערבה את הבמה לצידה עומד שליח הציבור עם ספר התורה וזועקים למים ומתחננים על המים, ולכן יום זה הוא קצת כיום הכיפורים והוא כמו יום טוב (הגר”א) בגלל הדין על המים כי במים תלויים חיי האדם ולכן נוהגים להישאר בו ערים כל הלילה, או משכימים לתפילה בנץ, כדי להיחתם לגמר דין טוב על המים.
אם כל הענין של הבקשות על המים היה בנוגע לחשמל, היינו ממש מבינים זאת וחווים את הבעיה, כמו שקדמוננו הבינו וחוו זאת בנוגע למים, אבל כיום – מה יש לנו ממים?! – חסר מים?! שאב מים מהכינרת! חסר מים בכינרת?! הדלק את כפתור אחד המפעלים להתפלת מי ים הפזורים לחופי ארץ ישראל – והרי לך מים, ובשפע רב, ובנוסף גם נקי וטעים (אוסמוזה הפוכה) אולי יותר מבאר או בור מים שבעיירה, ואם תרצה – גם בתוספת מינרלים ויוד ואולי גם פלואוריד המגן על השיניים.
ובכלל, יש היום גם מכשירים שיודעים לייצר מים מהלחות שבאוויר בכמות גדולה כדוגמת פעולת המזגן שמטפטף מים מאויידים.
אנחנו לא מרגישים כיום את הצורך הדחוף במים כי אנחנו בעצמנו יכולים לייצר מים לשתייה הן משאיבת מים מהכינרת והן מהתפלת מי ים, ולכן אנחנו לא מבינים מה כל הנדון סביב המים והבקשה על המים וההושענות הרבות על המים ותפילת הגשם, הרי יש לנו מים! האם המים באוקיינוס האטלנטי ייגמרו?! זה הפחד שלנו?!
לא.
אז, אנו שואלים את עצמנו, מי בפה מלא ומי בנסתר ומי שמדחיק מסיבה כלשהי את שאלותיו: על מה אנו מתפללים כל כך בכוונה ובריבוי תפילה על המים?
יש לכך בס”ד שלושה הסברים (תשובות) שנותנים מענה לשאלה:
תשובה א:
במשך אלפי שנים אנו, וגם הרבה מבאי עולם, מתפללים על המים, צועקים לקב”ה שיתן מים ומתחננים שישיב רוח ויוריד גשם שיהיו לנו מים. לאחר אלפי שנות תפילה, כל דמעות התפילות הללו הצטברו בנאדו (נאד מים) של הקב”ה להיות, עד שריחם עמו וריחם באי עולם ונתן ביכולתם ובליבם ובשכלם כיצד להפוך מי ים למים חיים אל כלי לשתות לרוויה לבריאות ולחיים ללא מורא בצורת.
הרי אף תפילה לא שבה ריקם, וכל התפילות שמעולם על המים יצרו תפילה אחת גדולה ויקרה שעלתה עד לכסא הכבוד והקב”ה קבע מצב בעולם, שהאנושות לא תסבול מבצורת ומחסור במשק המים, ויוכלו לחיות בהשקט וברווחה. זו התשובה הראשונה, והיא תשובה פשוטה.
תשובה ב:
בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה נכתב רבות על המים העליונים שממעל לרקיע, מה הם המים הללו?
יש שמבארים שאלו שכבות הקרח שרבוצות על גבי כוכבי הלכת וכן טבעותיו של הכוכב שבתאי. מסיבות שונות אני לא חושב כן. נראה לי יותר פירושם של בעלי הפנימיות (סוד), שמים העליונים הוא ביטוי מפתח לממד הרוחני העליון ממנו נשפע השפע לעולם. הבריכה העליונה המריקה שפע וברכה.
חז”ל אומרים בגמרא (תלמוד בבלי), שיום בו יורדים גשמים נמחלים עוונותיהם של ישראל ועוד אומרים חז”ל, שיום גשמים הוא יום של ברכה ושפע. וחתני היקר ר’ שלמה כהן הי”ו הוסיף לכך גם את דברי הגמרא (תענית ח, ב) האומרת שכאשר יש מגיפה ויורד גשם, הברכה משמים שיש בגשם מבטלת את המגיפה. למדים אנו מדבריהם, שההתייחסות לירידת גשם לא היתה דבר של מה בכך אלא דבר שהוא סימן להתרצות ה’ עמנו ושמחתו בנו.
כשאנו מבקשים איפוא על הגשם והמים, אנו בעצם מבקשים על השפע והברכה שה’ מוריד אלינו מהמים העליונים עם הגשם הממשי, כך שכל התפילות על הגשם וההושענות והדין על המים הוא בעצם אמירה ובקשה על רוחניות, על שפע ברכה והצלחה להשכל ודעת את ה’ ודבקות בו עם הבקשה על המים והגשמים הממשיים. זו התשובה השניה והיא מבוססת על פי הגמרא והסוד.
תשובה ג:
אבל ישנה תשובה שלישית והיא על דרך האמת המוסרית והאמונה.
בכל הדורות, ה’ נתן לנו ולאנושות כולה להתפלל על דבר שידענו שאילו לא נתפלל עליו היטב והוא לא יהיה לנו, לא נוכל לחיות, והמים, כיון שאי אפשר לחיות ללא מים, כל התפילות שלנו על גשם ומים באו ממקום של כורח המציאות. אם לא יורד גשם, מתים.
אבל בדור זה ה’ מבקש מאיתנו שנתפלל על מים, לא בגלל שחסר לנו מים, שהרי אנו יכולים להתפיל מי-ים, אלא ה’ מבקש מאיתנו להתפלל על המים כדי להבין שאותם המים שיש לנו – גם הם מאיתו ית’, ושהשכל שיש לנו להתפיל מי ים גם הוא מאתו ית’ ושבעצם כל מה שיש לנו הוא לא מחמת כוחי ועוצם ידי אלא הכל שאול לנו מאתו ית’. כי מאתך הכל ומידך נתנו לך.
והעבודה שלנו בדור הזה, אף על פי שיש ירידת הדורות, היא עבודה גדולה יותר מדורות שעברו, כי הנקודה שבלב גדלה והולכת ומזדככת (ר’ צדוק), ועבודתנו בדור הזה היא לבקש ולהתחנן לה’ על המים כדי שנדע לפנות אליו גם אם אנו יודעים לייצר מים, ושנדע שהשכל שלנו הוא משלו, ושנדע לפתח בעצמנו את מידת הענווה, כי כשאדם יודע שכל מה שיש לו הוא מאת ה’, הוא מפתח בעצמו את מידת הענווה וההכנעה, והחג הזה של סוכות, שהוא החג בו אנו מפתחים את מידת הענווה כפי שהסביר לנו הרמב”ם וכפי שהתבאר במאמר על סוכות, הוא הוא החג בו דווקא ראוי לנו להתפלל על דבר שאנו בעצמנו יודעים לדאוג לו על פי מהלך טבעי (התפלת מי ים) ולדעת שגם המהלך הטבעי הוא מאת ה’ ולהבין ולחיות עם שם ‘אלוהים’ בגימטריה ‘הטבע’, מבלי שה’ צריך לשדד לנו את מערכות הטבע, כי צריכים אנו לדעת לתת כבוד ואידיליה לטבע שהוא שם ‘אלוהים’ וללמד את עצמנו שגם מבלי שידוד מערכות הטבע בשם ‘הויה’ או בשם ‘שדי’ (רמב”ן) אנו מפנימים ויכולים להפנים שלא כוחי ועוצם ידי עושה לי את החייל הזה, ושלמרות כל הידע שלנו והיכולת שלנו, אנו זוכרים שגם הטבע עצמו וגם השכל שלנו בעצמו עימו אנו מפתחים הרבה דברים, זה הכל שאול לנו מאת ה’ וממילא אנו רוכשים את מידת הענווה, ומידת הענווה של חג הסוכות, כפי שלימדנו הרמב”ם, מצטרפת עם מידת הענווה הזו של הבקשה על המים, ביודענו שכל המים הוא מאתו ית’, ואז, כשענווה בענווה נפגשו, ממילא השמחה של החג עולה ומתעלה מאוד, כי כפי שלמדנו במאמר הקודם הענווה של האדם, היא ההרמוניה הנפשית בין חלקי נפשו, והמאזנת הראשית היא מידת הענווה ראש לכל המידות, והיא היא השמחה העמוקה שמחת היצור ביוצרו הנותן לו חיים וטבע, ברכה ושלום. ה’ עוז לעמו יתן ה’ יברך את עמו בשלום.
קורא יקר! נהנית מהמאמר? ✅ שלח כעת ל-3 מחבריך! יש לך דבר כלשהו להוסיף, להעיר, להאיר? אשמח שתכתוב אותו כאן למטה בתגובות! 👇