(התמונה הראשית למאמר זה היא תמונתו של הגר”א מווילנה, שעל פי דבריו נכתב מאמר זה)
המחבלים זועקים בקול ניחר לפני שהם שוחטים ילדים יהודים – “אללה אכבר”, שתרגומו “אלוהים גדול”, זאת אומרת מתי אלוקים גדול אצלם?! מתי שהם שוחטים נשים ותינוקות, זקנים וילדים – אז אלוקים גדול. אבל כשיש כבוד ושלום בין העמים, “לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה” (ישעיהו), אז אלוקים לא גדול אצלם, אלא קטן, רח”ל.
והשאלה היא, האם אלוקים של המחבלים הוא אלוהי ישראל, הויה ב”ה?
נתבונן בזה בעומקם של דברים:
כותב הגר”א (הגאון מווילנא):
היכלא תניינא.
פירוש הגר”א לזוהר, היכלות תניינא
היכלא תניינא כו’ רזא דמהימנותא: ענין מהימנותא אמרו בכ”מ על ו’ קצוות והענין כי כל אמונתינו הוא בשם הוי”ה, ובזה אנחנו נבדלים מן האומות כי כל האומות משיגין את שמו יתברך כמ”ש “גדול שמי בגוים ומכל מקום כו'” (מלאכי א, יא), רק שאין משיגין את שם הוי”ה רק בשאר השמות, וכולם אינן שם העצם רק שמות משותפים – לכן אינן דבקין בו יתברך רק עובדין אותו בשיתוף, כי כל השמות אינן רק משותפין ומושאלין מפעולותיו, לא כאלה חלק יעקב שהם דבקין בשם זה ולכן הם דבקים בגוף האילן, מה שאין כן האומות בענפין ועלין שהן כינויין. ולכן משה רבינו ע”ה לא הזכיר לפרעה רק שם הוי”ה, ודא אקשי ליה מכלהו, וז”ש ה’ אלהינו – אלהינו לבד, והוא שם העצם שאינו מושאל מפעולה רק מורה על הויותו תמיד והויותו מעצמו. ונתחלף היו”ד לוא”ו להיות שם כמו ‘חוה’, וכן הוא ניקוד הוא”ו קמץ על טעם זה, וזהו מהימנותא, ועיקר השם הוא בו’ קצוות כידוע ששם נתגלה הויותו שלכן נקרא ו”ק בכ”מ מהימנותא, ואף אם יקרא לכל עשר ספירות מהימנותא – לפי שכולם בכללות נכללו בשם הוי”ה כידוע. וז”ש כאן “גו רזא דמהימנותא”. ואמר “רזא דמהימנותא” לפי שההיכלות והנהורין ורוחין אינן קרואין מהימנותא שאינו נאמר אלא עליו יתברך באלהותו, מה שאין כן היכלות ונהורין ורוחין שהן אינן אלהות רק מהנשמה שבהן ואילך הן אלהות ושם שם הויה, אבל ההיכלות נק’ אלהים. וז”ש “גו רזא דמהימנותא”, וידוע שבינה נק’ ‘רזא’ והוא דרגא דנשמה.
נפשט קצת את דברי הגר”א העמוקים.
הגר”א מלמד אותנו, שכל האומות, כלומר לא רק הנוצרים אלא גם המוסלמים המאמינים באיסלאם, יודעים משמו יתברך ויודעים שאלוקים ברא את השמים ואת הארץ, אבל יש הבדל תהומי בינינו לבינם.
ההבדל נעוץ בשם ‘הויה’.
המוסלמים מאמינים ב’אללה’, ו’אללה’ משמעו ‘אלוהים’. כי ‘אללה’ הוא מלשון ‘אל’, ו’אל’ בלשון רבים הוא ‘אל-והים’, לפי שהוא ית’ בעל הכוחות כולם, כי הוא מאחד את כלל הכוחות.
אבל ‘אל’ הוא לא שם העצם של ה’ ב”ה, אלא הוא, אומר הגר”א, כינוי ושם מושאל עליו ית’, כי כשהוא ית’ עושה דין, הוא קרוי בשם ‘אלוהים’, וגם המלאכים קרויים ‘אלוהים’, וגם הדיינים בשר ודם קרויים ‘אלוהים’ (‘אלוהים לא תקלל’), וכשהמוסלמים אומרים ‘אללה’ הם לא דבקים בו ית’ ולא מדברים על שם ‘הויה’ אלא נוגעים בשם אחד משמות הקודש המורה על מידת דין, כי באמת הם עושים דין בעולם והם משתמשים בדין, ולכן כשהם הורגים, הם קוראים בשם ‘אלוהים’, ‘אללה’, שהוא דין וכעס בעולם, אבל זהו רק ענף משמו ית’, והשמות ‘אלוהים’ ו’אל’ וכו’ הם לא שם העצם שלו ית’ אלא הם הכינויים המורים על מידותיו ית’ ולכן האומות כולם כולל המוסלמים אינם דבקים בו ית’ בשם ‘הויה’ רק בכינויים ובשמות המושאלים המורים על מידות שונות אצלו ית’ אבל אנחנו בני ישראל איננו כן.
בני ישראל, אומר הגר”א, דבקים בשם העצם המורה על עצמותו ית’, שהוא השם הכולל את כלל השמות בעצמו, והוא שם הויה ב”ה.
כי שם הויה הוא שם רחמים, כי בני ישראל הם רחמנים בני רחמנים, ‘ונתן לך רחמים וריחמך’, ולכן בני ישראל לא נוהגים במידת הדין, רק כשהמחבלים משתמשים במידת הדין של ה’, וכשהם הורגים תינוקות ומרצצים את גולגולתם, הם צועקים “אללה אכבר” ‘אלוהים גדול’, כי הם לא יודעים כלל משם ‘הויה’ ב”ה רק יודעים משם ‘אלוהים’ שהוא מידת הדין, והם דבקים בשם זה, במידת הדין, ויודעים רק ממנו, וכפי שמסביר הגר”א, שם ‘אלוהים’ זהו רק ענף ועלים וכינויים עליו ית’ אבל אינו שם העצם בעצמותו, כי שם העצם הוא שם הויה ב”ה, ורק אנחנו בני ישראל יודעים משם זה, כי האומות אין להם שום הבנה בשם זה, כי שם זה יש בו משמעות כפולה – גם שם עצם וגם שם תואר, שם עצם שלו ית’ המורה על כך שהוא ית’ הווה ונמצא קיים תמיד, וגם שם תואר המורה על כך שהוא ית’ מהווה את הכל, כפי שמסבירים רבותינו הראשונים (אבן עזרא), ובכך שהוא ית’ נמצא קיים ומהווה את הכל בכל רגע נתון וכל הכוחות והשמות קודש כולם כלולים בו ומתייחדים אליו, לשם זה שם ‘הויה’, כי הוא השם המורה על עצמותו ית’, ואין לאחר עימו, נתייחדנו אנו עם ישראל לקוראו בשם ‘הויה’.
ואנו בני ישראל, שלנו הוא ית’ גילה את שם ‘הויה’, רק אנו יש לנו רחמים, ועלינו לדעת ולהבין, כשהם קוראים בשם ה’אל’ ‘אללה’ ו’אלוהים’ אין זה כי אם שם אחד משמות הקודש כמו העלין של הענפים אבל הם אינם אוחזים באילנא דחיי בעץ הדעת ואינם דבקים בו ית’, כפי שמסביר הגר”א.
ועלינו להתחזק לכוון בכל ברכה וברכה ממאה ברכות שאנו מברכים בכל יום ולכוון שה’ הויה ב”ה הוא אלוהינו המשגיח רק עלינו בני ישראל בהשגחה פרטית מיוחדת, ועלינו לצאת למלחמה על אויבינו עם כוונה זו של ייחוד הויה ית’ (רמב”ם), שאנו נלחמים להרבות כבוד ה’ בעולם שלא יאמרו בגויים איה אלוהיכם, ובכך שאנו מרתיעים את האויבים שלנו אנו מגדילים ומאדירים את שם הויה ית’, כי שם ה’ נקרא עליך ויראו ממך, שם הויה, ובכך אנו שוברים זרוע רשע ומרבים אור ורחמים בעולם, כי ישראל רחמנים בני רחמנים הם.
ועלינו לכוון היטב בשם ‘הויה’ ולהבין להבדיל בין אלוהיהם, שהם דבקים בעלים ובענפים ואינם דבקים בו ית’ לביננו עם ישראל שאנו דבקים בו ית’ ממש, בשם ‘הויה’ שהוא לבדו שם העצם המורה על עצמותו ית’.
ויתגדל ויתקדש שמיה רבה!
קורא יקר! נהנית מהמאמר? ✅ שלח כעת ל-3 מחבריך! יש לך דבר כלשהו להוסיף, להעיר, להאיר? אשמח שתכתוב אותו כאן למטה בתגובות! 👇