הסוכה: חדר הכושר הרוחני של השמחה והקדושה 🌿

אנו כעת בחג הסוכות יום שמחתנו, אבל מה זה סוכות ולמה אנו שמחים בו?

נתבונן בכך מעט יחד.

נאמר בכתוב:

וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה.

(שמות כג, טז)

חג סוכות הוא חג האסיף, בו היינו אוספים בימי קדם את התבואה למחסנים ובכך מסיימים את עונת גידול התבואה בשדה בצאת השנה (רש”י שם).

לאחר עונה שלמה בה חרשנו, זיבלנו, השקנו, התפללנו, סיקלנו, ניקנו, קצרנו ואלמנו אלומים הגיע השעה בה אספנו את התבואה לתוך מחסני ביתנו, הן לשימוש כל ימות השנה לטחון חיטה ולאפות לחם למזוננו והן למכירה ופרנסה, דבר שגרם לנו באופן טבעי וספונטני שמחה גדולה. “בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה”.

אז, כשאנו בשיא השמחה עם הצלחת פרי גידולנו וחדוות הצלחת היצירה וכל תפילותינו לגידולה, ה’ ב”ה פונה אלינו ואומר, כעת שאתם ברווחה, מנוחה ושמחת סיום מוצלח של העונה וליבכם פתוח, אל תשמחו אל גיל כעמים, כשאר עובדי האדמה אלא תְּתַעֲלוּ את נהר שמחתכם זו לי, לשמי. וכפי שמסביר רבינו הרמב”ם:

אשר לסוכות, שהמטרה בו היא שמחה וחדווה – משכו שבעה ימים כדי שהדבר יפורסם.

הטעם להיותו בעונה זו התבאר בתורה “וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה”, כלומר זמן הרווחה וזמן המנוחה.

(מורה נבוכים, ג, מג. תרגום מפעל משנה תורה)

בימים אלו שאתם ברווחה כלכלית ונחים מעמלכם והשמחה בליבכם, אז תחוגו לי את סוכות, לשמי, וכפי שמסביר גם ביתר ביאור רבי יוסף בכור שור מרבותינו בעלי התוספות (לפני כ-800 שנה):

“שלש רגלים תחוג לי בשנה”: שלש זמני שמחה בשנה, ובשלשתם תעשה לי חג, כדי שתהא שמחתכם לשמים –

בחג המצות: על שיצאתם ממצרים בו לחירות;

וחג הקציר: בשעת שאדם מתחיל לקצור קצירו שמח, כדכתיב: “שמחו לפניך כשמחת בקציר, כאשר יגילו בחלקם שלל”. ותעשו שם חג, כדי שתהיה השמחה לשמים;

וחג האסיף: כשאדם אוסף תבואתו, וכונס קיצו (=תאנים) ומוסק את זיתו, אז הוא שמח, ותעשו אז חג כי אני רוצה להתערב בשמחתם! ולכך נאמר בחג הסוכות במקום אחר “והיית אך שמח”, כלומר: מאחר שאספת את הכל אין לך מחשבה כי אם לשמוח.

(רבי יוסף בכור שור, פירושו לשמות כג, יד)

בזמן שאתה שמח ומאושר – דווקא אז תעשה את זה לי. תשמח איתי “כי אני רוצה להתערב בשמחתך”, רוצה שהשמחה שלך לא תישאר באדמה בלבד, אלא תהיה איתי.

ואף על פי שהאדמה, אדמת קודש היא, ארץ ישראל, אבל אם לא תשתף אותי בשמחתך, תישאר רק עם ממד אחד, ממד האדמה, אבל אני רוצה שאתה כאדם לא תהיה רק עם האדמה אלא עם ‘אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן’ (ישעיהו יד, יד) תהיה דומה לי, לכן, שתף אותי בשמחתך – אומר לנו הקב”ה.

וכיצד איפוא אנו משתפים את הקב”ה בשמחתנו? גם על כך משיב הרמב”ם.

הרמב”ם מסביר שסוכות, זמן שמחתנו, הוא חג אותו אנו עושים לשמו ית’, ראשית כדי להפנים דעה, ושנית כדי לרכוש מידה, וזה לשונו:

שני החגים האלה יחד, כלומר סוכות ופסח, מקנים דעה ומידה וכו’.

והדעה בסוכות היא – הנצחת אותות המדבר לדורות.

‘אותות המדבר’ עליהם מדבר הרמב”ם הם כל הניסים שעשה לנו הקב”ה במדבר, כמו שכתוב בפסוק:

אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה’ שִׁבְעַת יָמִים (ויקרא כג, לט).

בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת, לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם (ויקרא כג, מב-מג).

ה’ ב”ה ציווה אותנו לעשות בזמן שמחתנו את חג הסוכות כדי לזכור את הניסים שעשה עימנו שהושיב אותנו בענני הכבוד, הם הסוכות (לדעה אחת), והוריד לנו את המן, והוליך לפנינו את עמוד האש ומאחורינו עמוד הענן, שכיבסו את בגדינו, והבגדים גדלו איתנו ועוד ניסים מניסי המדבר.

דעה וידיעה זו, כשנזכור אותה נגדל בליבנו את האמונה בו ית’ ואת האמונה בהשגחתו הפרטית עלינו בני ישראל (ראה בספרי אור ההשגחה), ידיעה שתתן לנו חיזוק רב בכל משברי החיים ותתן לנו את הכח לשאת את אור התורה ללא חת וחשש, לאור באור ה’.

ומהי המידה שאנו רוכשים באמצעות חג הסוכות?

מסביר הרמב”ם:

והמידה – היא שהאדם יזכור תמיד את ימי המצוקה כשהוא בימי הרווחה, כדי שתגדל תודתו לה’ ויזכה בענווה והכנעה וכו’ יצא מן הבתים ויגור בסוכות, כמו שעושים האומללים שוכני המדבריות והשממות (=הומלסים), כדי שיזכור שכך היה מצבנו בימי קדם “כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים” ועברנו משם מכך לשכון בבתים מפוארים על האדמות הטובות והפוריות ביותר בשל חסדי ה’ והבטחותיו לאבותינו אברהם יצחק ויעקב משום שהיו אנשים שלמים בדעותיהם ובמידותיהם.

(שם)

כלומר, מלבד הידיעה שעלינו לזכור את ניסי המדבר, הסוכה גם מזכירה לנו את המצב הירוד בו היינו במדבר ללא בית וללא אדמה, וממקום מדבר ושממה ה’ ב”ה הביא אותנו אל ארץ נחלי מים, ארץ פוריה, ארץ זבת חלב ודבש, ארץ שהיא שער השמים בה זוכים לנבואה.

כשאנו מתבוננים בטובה זו שה’ עשה עימנו, אנו מודים (הודאה) לה’ ומכירים לו טובה ונותנים לו תודה (הודיה) ובכך משרשים מליבנו את הגאווה הדחויה כביכול הכל משלנו, וכוחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה, ואז אנו עולים במעלות המידות לענווה והכנעה, שהיא, הענווה, מן המידות הבסיסיות והחשובות ביותר, כפי שכותב הרמב”ם (בהלכות דעות).

וישנה שייכות נוספת בין סוכה לארץ ישראל:

הגר”א משייך את הפסוק ‘וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן’ (תהלים עו, ג) לחיבור שבין ארץ ישראל לסוכה. הן הסוכה והן ארץ ישראל שתיהם מצוות שכל כולו של האדם נכנס בתוכם.

אם כן, כשאנו עתה בתוך הסוכה שבארץ ישראל, אנחנו עטופים בשתי שכבות רוחניות. שכבה רוחנית ראשונה של ארץ ישראל, ושכבה רוחנית נוספת, כשאנו יושבים בתוך הסוכה. ממד רוחני בתוך ממד רוחני.

זהו יסודו של חג הסוכות: לשתף את ה’ בזמני שמחתנו הטבעית, ולחוג את חגנו לשמו ית’. לפרוש את מרבד הרוח על החומר ולקדשו. וכיצד? זאת על ידי חיזוק האמונה בהשגחתו הפרטית של ה’ ב”ה על עם ישראל, וכן על ידי רכישת המידה המעולה והנעלה – הענווה, מתוך הכרת טובה והודיה לה’ ב”ה שהושיבנו בארץ ישראל, וביותר כשאנו יודעים, שאנו נמצאים בממד הקדושה של ארץ ישראל בתוך ממד הקדושה של הסוכה, כפי שראינו בדברי הגר”א.

ברם, כיום אין לנו אסיף, לכל הפחות לרובנו, כי האסיף נמצא כיום אצל החקלאים. אז איזו שמחה טבעית ומתפרצת מליבנו יש לנו בזמן זה של חג האסיף בה נוכל לשתף את ה’ ולרכוש את הדעה והמידה עליהם למדנו בדברי רבינו הרמב”ם והבכור שור?

לנו יש עבודה אחרת. אנו חיים בתקופה בה אנו נדרשים ונתבעים מה’ לעבודה קשה וייחודית לדורנו. אבותינו וקדמוננו, בהיותם תחת צל כנפי השכינה ממש, כמי שחוו על בשרם את יציאת מצרים וקריעת ים סוף ואת כל הניסים 40 שנה במדבר עד הגיעם ארצה, לארץ הקודש, די היה להם בהתלמדות של חיבור השמחה הטבעית הספונטנית שהיתה להם בעונת האסיף כדי לשייכה לה’ ולהשליט את הקודש על החול ולערב ולשתף את ה’ ב”ה בכל מעשי ידיהם.

אך אנו נדרשים ליותר. ה’ מבקש מאיתנו להיכנס לחדר הכושר, לסוכה, ולייצר בעצמנו את השמחה הטבעית. אי אפשר בתקופתנו לחיות ללא התלמדות זו. ה’, כמו אומר לנו, אתם בתקופתכם המאתגרת חייבים להיכנס לחדר כושר ולאמן את שרירי השמחה שלכם, שכן רק כך תוכלו לצלוח את כל משברי החיים, הן הגופניים, הן הנפשיים והן הרוחניים, שעצבתי לכם בתקופה זו.

מהו חדר הכושר הזה? – זו היכולת לשבת ולהתבונן בכל הטובות שכן יש לנו, בכל הדברים שציפינו להם וכן התממשו, בכל היופי, הבריאות, הכח, החכמה היכולת וכו’ שכן יש לנו.

כעת, במעבר זה שבין תקופת הקיץ לבין תקופת החורף, בחג הסוכות, ה’ קורא לנו ואומר: שבו והתבוננו בכל הטובה שאני מרעיף עליכם ואל תשקעו בביצת המרמור; עזבו את כל הדכדוך וצפו בחצי הכוס המלאה שכן יש לכם; הרכיבו על אפכם את משקפי הראייה מבעדם רואים רק אור וחיים וסקלו מדרך חשיבתכם את כל הסחי ומיאוס של החרדות והדיכאון, הכעס והמריבות, העצבנות והקיפאון!

כשבין שלהי הקיץ לתחילת ימי גשמי הברכה אנו נכנסים לחדר הכושר לפיתוח שרירי השמחה, הסוכה, אנו “נתקפים” ממילא בשמחה. שמחה טבעית. ואת השמחה הטבעית הזו, אנו לוקחים וגם בה עצמה אנו מערבים את ה’ ב”ה ומשתפים אותו בה: בונים סוכה יפה, מלאה בקישוטים מרהיבים, צבעוניים ומאירים, ולקול צלילי שירת “והיית אך שמח!” המסורתית, אנו חוזרים ומתבוננים שוב בסוכה, ונזכרים בדעה (השגחה פרטית) ובמידה (ענווה) ובממדי הקדושה (הגר”א) ומתמלאים שוב בשמחה, והפעם שמחה של תורה, שמחה רוחנית.

הסוכה עצמה אם כן, היא חדר כושר. חדר כושר אליו אנו נכנסים מדי שנה בשנה להתלמד ולהתכשר בנטיעות השמחה בליבנו באמצעות ניטור המחשבות שלנו והתבוננות בכל הטוב שה’ ב”ה מרעיף עלינו מן שמיא ולאחר מכן מבצעים איסוף (חג האסיף) של כל הטוב הזה ומזרימים אותו לליבנו בכל ימות השנה.

כך, הסוכה, שהיא חדר הכושר הרוחני לחיזוק שרירי השמחה בה’, נוטעת בליבנו תקווה ומחזקת אותנו לשרוד את כל קשיי החיים על כל תהפוכותיהם, כדי לזכות כאן ועכשיו וגם לבסוף לראות בטוב ה’ בארץ חיים!

קורא יקר! נהנית מהמאמר? ✅ שלח כעת ל-3 מחבריך! 
יש לך דבר כלשהו להוסיף, להעיר, להאיר? אשמח שתכתוב אותו כאן למטה בתגובות! 👇