אנו מקיפים בשחרית של ‘הושענא רבה’ בחג הסוכות את הבמה בעת שהחזן אוחז את ספר התורה בידו, ומתחננים לקב”ה ואומרים: הושע נא נפש מבהלה הושעה נא (בפייט ‘אדמה מארר’, שבנוסח אשכנז וספרד).
בין שאר ההושענות על התבואה והירק שלא יתקלקלו, אנו מבקשים בקשה מיוחדת על הנפש “הושע נא נפש מבהלה”!
‘בהלה’ משמעותה בלשון ימינו: חרדות ודיכאון.
יש אנשים שנולדו עם נטיית יתר מולדת גנטית לחרדות ודיכאון, ויש שנולדו לסביבה ומשפחה בהם התפתחה אצלם נטייה זו, ויש שקיבלו את שניהם יחד, גם נטיה וגם סביבה, והתחינה הזו נתקנה במיוחד עבורם, כשבין כל הבקשות והתחינות ניתנת להם ההזדמנות המיוחדת בהקפת הבמה ליד ספר התורה, להתחנן לקב”ה שיציל אותם מהחרדות, מהפחדים ומהדיכאונות. מה”מרה שחורה”.
יישוב הדעת, שהוא הנר הדולק על ראשו של אדם, הוא אחד מהנקודות החשובות ביותר של פיתוח האישיות, כפי שמרבה להסביר הסבא מקלם בספריו. אבל יישוב הדעת לא נקנה על ידי משחקים של ‘כאילו’ אני ביישוב הדעת אלא על ידי פעולות מעשיות מקדמות והרגלי חשיבה נאותים, המביאים את האדם אט אט לידי מצב מבורר יותר, יציב יותר ורגוע יותר עד שמתיישבת דעתו עליו.
בהלה לא מביאה רק לדיכאון וחרדות, היא גם מביאה לידי כפייתיות מחשבתית הנגרמת מלחץ נפשי וחרדה, וכשהנפש לא תהיה בבהלה, גם הכפייתיות תדעך עד שתיעלם. וכיצד?
ראשית על ידי תפילה, ובסוכות בהושענות זו הזדמנות פז לבקש ולהתחנן – “הושע נא נפש מבהלה”. גם נשים שאינן מחזיקות בלולב ואינן מקיפות את הבמה, יכוונו בדעתן ובליבן מעזרת הנשים “הושע נא נפש מבהלה” כי עיקר התפילה היא בלב, כי תפילה היא עבודה שבלב וה’ שומע תפילת העני והנדכא, הסובל המדוכא והחרד. ‘וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי’ (ישעיהו סו, ב).
ועם התפילה – האדם צריך לרפאות את נפשו, כשהבסיס הראשוני הוא, לשאול את עצמו את השאלה הבאה:
“כשלא יהיו לי חרדות וכשלא יהיו לי פחדים ודיכאונות, מה ימלא את כל חלל ליבי?”
השאלה הזו היא הבסיס להבנה, שבעצם הדיכאונות והחרדות ממלאים את כל חלל הלב שלנו. הרבה מהמשאבים הנפשיים, ורוב משאב הזמן שלנו, יוצא בבזבוז, ברצון ושלא ברצון על החרדות והדיכאון, הפחדים והדכדוך. וכשכל זה ייעלם, מה ימלא את הואקום שנוצר לנו? מה ימלא את חלל ליבנו?
הרי כל המוח, הלב, הרגשות והמעשים שלנו מופנים לעסוק בחרדה ובדיכאון, אם כן מה יהיה כשכל זה ייעלם? מה ימלא ויעסיק אותנו?
השאלה הזו, כשאדם שואל אותה את עצמו היא מעמידה לו מראה מול העיניים, לראשונה, ואומרת לו באופן נסתר: בעצם אולי כל זה יכול ואפשרי שיהיה מיותר, ואתחיל לחיות חיים אחרים, של אושר ושמחה?
יש לאדם פחד לצאת מהעולם של החרדות והדיכאונות, לעולם חדש ולא מוכר של אושר ושמחה, רוגע ושלווה. הדינמיקה של השקיעה בחרדות, העיסוק בהם, הדיבור והטיפול בדיכאונות ובפחדים ממלאת את כל חלל זמנו, מרצו, משאביו וכוחו של האדם, וכשהוא לרגע עוצר וחושב, וואוו… מה יהיה אם לא יהיה לי חרדות – זה עצמו מפחיד. פחד מן הבלתי נודע. לכן הרבה חרדתיים ודיכאוניים, מעדיפים, מבלי לדעת אפילו מכך, אלא בתת מודע, להישאר במצב בו הם נמצאים.
ברור שאם אדם רוצה לצאת מהמצב השלילי בו הוא נמצא, לא יעזור לו רק להבין את ההבנה הנ”ל שבעצם הוא רגיל להשתמש במשאבי זמנו ונפשו לחרדה ודיכאון וחושש לעזוב את הדיכאון והחרדות, כי החרדה והדיכאון זה מצב אמתי! בו אדם נמצא והוא לא יכול להיחלץ מזה, לרוב, לבדו, אלא הוא צריך סיוע מבחוץ, כי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, אדם מבין ומקצועי, פסיכותרפיסט חכם, שיידע להבין לנפשו באינטואיציה חדה ולהוציא אותו אט אט מהברוך והבוץ בו הוא מדשדש, אבל עצם העובדה שאדם מודע לכך שבעצם יש לו פחד לצאת מהפחד, כי מה ימלא את הוואקום שנוצר וכיצד זה יהיה לחיות בעולם אחר אליו הוא רגיל, היא תפיסה הנותנת לו תשקיף אווירי ראשוני לקבלת מוטיבציה ללכת לטיפול – או אפילו אם זה אפשרי לפי המצב, לטפל בעצמו הוא עם עצמו.
כשהנפש בבהלה, זה נורא. הכל מבולבל וכעוס, נמוך ומושפל. אין דעת ואין יישוב הדעת. וכמו שאנו מתפללים על שאר דברים שלא יהרסו ויתקלקלו – כך אנו מתפללים על נפשנו:
הוֹשַׁע נָא: אֲדָמָה מֵאֶרֶר. בְּהֵמָה מִמְּשַׁכֶּלֶת. גּוֹרֶן מִגָּזָם. דָּגָן מִדַּלֶּקֶת. הוֹן מִמְּאֵרָה. אוֹכֶל מִמְּהוּמָה. זַיִת מִנֶּשֶׁל. חִטָּה מֵחָגָב. טֶרֶף מִגּוֹבַאי. יֶקֶב מִיֶּלֶק. כֶּרֶם מִתּוֹלַעַת. לֶקֶשׁ מֵאַרְבֶּה. מֶגֶד מִצְּלָצַל. נֶפֶשׁ מִבֶּהָלָה. שֹוֹבַע מִסָּלְעָם. עֲדָרִים מִדַּלּוּת. פֵּרוֹת מִשִּׁדָּפוֹן. צֹאן מִצְּמִיתוּת. קָצִיר מִקְּלָלָה. רוֹב מֵרָזוֹן. שִׁבּוֹלֶת מִצִּנָּמוֹן. הוֹשַׁע נָא.
כשלנפש יש בהלה, זהו ממש כמו תולעת בכרם, ארבה בלקש, חגבים בשדה-חיטה ושאר מחלות חקלאיות ההורסים כל חלקה טובה. לכן, כשנבקש “הושע נא נפש מבהלה” נכוון בכל ליבנו, אנא ה’ הושע אותנו מהדכדוך, הושע אותנו מהדיכאונות, הושע אותנו מהפחדים, הושע אותנו מהחרדות, הושע נא. והוא – אב הרחמן – יושיע אותנו. בודאי.
‘שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי כִּי ה’ גָּמַל עָלָיְכִי’ (תהלים קטז, ז).
קורא יקר! נהנית מהמאמר? ✅ שלח כעת ל-3 מחבריך! יש לך דבר כלשהו להוסיף, להעיר, להאיר? אשמח שתכתוב אותו כאן למטה בתגובות! 👇
יש”כ, מאוד מאוד יפה וקולע.
יש”כ