בינהזמנים וזהירות בדרכים ובכלל

בבין הזמנים נזהרים בדרכים!

אנו כעת בעיצומו של בינהזמנים (הֶלְחֵם של ‘בין הזמנים’) ולצערנו כבר שומעים על אסונות. לא סתם אסונות אלא אסונות נוראיים, ל”ע.

כפי שציינתי כבר בספרי נתיבות חיים על זהירות בדרכים, דעת גדולי ישראל היא, שאסונות אינם גזירה שאי אפשר למונעה אלא הם נתונים לבחירת האדם. חשבונות שמים אנו לא יודעים ו’אילו ידעתיו – הייתיו’ – אילו היינו מבינים חשבונות שמים, לא היינו בני אדם אלא “הייתיו”, וצריך לדעת ולהכיר ולהאמין ללשון הכתוב:

צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם.

(משלי כב, ה)

כשאדם מכניס את עצמו למקום בו יש פגעי מזג אוויר, חמסין וכו’ או למקומות מסוכנים, נסיעה מסוכנת שלא לפי כללי נסיעה בטוחה וכו’ – הוא עיקש. ‘ושומר נפשו’ צריך להתרחק מכך ולא לעבור על “ונשמרתם מאוד לנפשותיכם”, שלפי מה שכתב לי רבי חיים קניבסקי זצ”ל בספרי נתיבות חיים, זוהי מצוות לא תעשה, בה אנו מצווים להתרחק מכל סכנה, והעובר על כך עובר על שני לאוין, הלאו האמור (‘ונשמרתם’), ועל לאו נוסף: “רק הישמר לך ושמור נפשך מאוד”.

לצעוד במדרונות חשוכים, בשבילים ובמסלולים לא ידועים, ללא ציוד מתאים, שעות סבירות ו-4 ליטר מים לנפש ולפעמים אפילו ללא קליטה סלולרית; לנסוע ברכב מעל המהירות המותרת ומכסת הנפשות המותרת לרישיון הרכב, ללא חגורות בטיחות ושנת התרעננות לנהג כנדרש; להיכנס לחוף ים לא מוכרז וללא מציל ולהילחם במערבולות ים סוחפות ומטביעות, להתחכך במוות ובריגושי סיכון – כל אלו הם דברים רעים, שמי שאחר כך נותן את המחיר לכך, הם לא אלו שנפטרו, כי הם כבר לא כאן, הם למעלה בגן עדן, אלא הם אלו שנותרו כאן עם צלקות, כאבים, ביזיונות, בושות, לחצים כלכליים, שאלות על גורל ומוות, נקיפות מצפון וכו’ וכו’.

אנחנו לא רוצים לשבת בתפילה בבין הזמנים ולשמוע אב האומר קדיש על בנו, בחור צעיר ונמרץ, שמרצו הביאו לקבורה בטרם עת, וגם לא רוצים, כפי שסיפר לי מכר ממרכז הארץ, לשמוע קדיש מילד יתום שהתייתם מאביו שלא ידע כמה דברים שצריך לדעת ושמתפרסמים תמיד בעיתונות ותחת כל עץ שכבר אינו רענן, שנותר כעת רק לחלום על אביו בלילות וללמוד משניות לעילוי נשמתו.

בינהזמנים נקבע כדי שיהיה אפשר להחליף כח, “וקויי ה’ יחליפו כח יעלו אבר כנשרים”. מה נשר זה לאחר שהוא מחליף כח, הוא פורס את מוטות כנפיו הארוכות ומרקיע שחקים במעופו האצילי, כך גם בן תורה הנופש, הוא מחליף כח כדי להמריא, לא לעולם העליון, אלא להמריא כאן בעולם הזה עם מטען חדש ויכולת מחודשת לשטייגען ועליה מרוממת מרקיעת שחקי רוח.

בחור בן ישיבה צריך לנפוש, אבל לנפוש זה לא לאבד נפש, אלא להזרים כוחות נפש חדשים.

כשיוצאים לטיול לדרום או לצפון לנפוש, צריך להחיות נפשות, לתת כח, לא להרוג נפשות, כי בנפשנו הדבר! ונפש בנפש נגעו.

כל נפש שכבר לא נופשת, אלא בנו לה נפש (“אין עושים נפשות [מצבות קבורה] לצדיקים”) גורמת לנפשות המשפחה הקרובים והרחוקים לקשיי נפש ולפעמים גם לחולי נפש ל”ע.

אחריות! זו המילה. אחריות.

לאדם יש בחירה. והבחירה היא לקחת אחריות. להיות אחראים על עצמנו, על ילדינו, על משפחתנו ועל הקרובים לנו.

בחור שרוצה ללכת לטיול זה טוב ויפה. קשה למנוע זאת וגם לא צריך תמיד למנוע ממנו זאת. צריך רק להיות שם. לכוון, להדריך, לצייד ולייעץ. לא להפחיד ולהחריד! אלא להיות שם ולכוונן.

אתה אבא ואת אמא. להיות שם איתם. לעמוד בקשר טלפוני. להזכיר שאתם איתו גם מרחוק. אתם בבני ברק, י-ם וכו’ והוא בוואדי נחל גי’לבון, אבל הוא חי אתכם ויודע שמחכים לו בבית. ובעזרת ה’ הוא יחזור לשלום.

רק בס”ד שימרו על עצמכם, שימרו על ילדיכם ושימרו על כל היקר והאהוב לכם. היזהרו בדרכים!

נופש בטוח, נעים פורה ומועיל בעזרת ה’!

לקריאה (חינם) בספרי ‘נתיבות חיים’ על זהירות בדרכים עם הלכות, סיפורים ומידע לחץ כאן.

קורא יקר! נהנית מהמאמר? ✅ שלח כעת ל-3 מחבריך! 
יש לך דבר כלשהו להוסיף, להעיר, להאיר? אשמח שתכתוב אותו כאן למטה בתגובות! 👇